שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

היום הראשון של שארית חיי

או משהו כזה
לפני חודש. שלישי, 30 ביולי 2019, בשעה 14:27

חזרתי לכלוב כדי לכתוב על מין.

אבל אני לא יכולה לכתוב על מין, זה אישי מדי.

ניסיתי, בחיי שניסיתי. כתבתי פוסט שלם על זה, עכשיו, ממש עכשיו.

גנזתי.

 

אני לא יכולה לכתוב על המין בינינו. זה כבר לא נחלת הכלל. זה שלנו.

מה גרם לזה להשתנות? תשאלו. אני אשאל: למה פעם יכולתי לכתוב על המין שלנו ועכשיו לא?

כי יש איזו בועה שבתוכה אנחנו מתקיימים וברבות הזמן, הימים, הילדים, הבנתי שהבועה הזאת היא השורש שלנו. כי השתרגנו עד שנהיה לנו שורש אחד, בקטע פסיכי ממש.

היא השמחה שלי, הבועה הזאת, הכוח שלנו. היא, מה שקורה בחדר, מה שקורה בתוך הכוס שלי, זה שלנו. זה עמוק, זה אישי וזה שלנו.

זה לא תמיד הכי טוב. כשהוא כועס עליי, אני לבד. כשאני רחוקה לפעמים, כשאני עצובה מדי, הוא לבד. אולי לא טוב להיות תלויים ככה, אבל כאלה אנחנו. לשנינו יש לב נאמן.

הלב שלי, תמיד הוא היה מחובר לקרקעית הנרתיק. (הוא יגיד, לדגדגן. אני אומרת, גם וגם.) כשהייתי בהריון וכשהילדים היו תינוקות הלב פעם בקצב שלהם.

עכשיו... הוא דופק בקצב של החיים שלנו, של כולנו. אני מחזיקה את כל המשפחה הזאת בתוכי, הידעתם? (אולי גם זה מה שאמהות עושות.)

אתמול בלילה רציתי, כל כך רציתי, להיות אני בתוכו פעם אחת. להיות כל כך קטנה שאוכל לישון מתחת ללב שלו, בחלל בית החזה. הנחתי את היד שלי שם, על העור החם ורציתי להינמס לתוכו. חשבתי: למה יש לנו גוף ארור עם גבולות כאלה מוגדרים? אבל אז הוא הזיז את האצבעות שלו עוד ועוד ועוד והפסקתי, לפחות לזמן מה, לחשוב.

 

 

לפני חודש. שני, 29 ביולי 2019, בשעה 19:37

תגידו, מה קורה עם אינפלציית הבלוגים הפסיכית בכלוב?

ושאלת המשך:

יש משהו שאני מפספסת, איזה בלוג אדיר? אנא ידעו אותי.

 

ברכה,

פ.פ.

 

לפני חודש. שני, 29 ביולי 2019, בשעה 11:39

נתתי לעצמי משימה, לכתוב כל יום.

כתיבה היא מיומנות ואני עדיין חושבת שיום יבוא ואוכל להתפרנס ממנה.

יום יבוא!

כתיבה היא גם הדרך הכי קלה בשבילי לעקוב אחרי עצמי. לנטר אותי. מה שלומך מיכל? הכל טוב, תודה מיכל. והילדים? הגדולה דרמטית מתמיד, הקטן ידו בכל. האיש? חמוד. אני מעמיסה עליו יותר מדי אולי. הוא כמו נמלה, סוחב סוחב סוחב עד שהוא קורס. אל תנמלי את האיש מיכל! לא אנמלהו!

אז נתתי לעצמי את המשימה הזאת, לכתוב כל יום. לא כזה קשה תכלס, הבעיה שאין לי באמת חומרים. הו ידידיי, הבנאליה של היומיום! 

אני אכתוב שיר אם כך:

שימו אותי בכיכר העיר,

כי חיי פשוטים המה.

פשוטים וטובים.

חיי חיפושית על עלה. 

פעם קראתי בספר גבר שאומר לאישתו: את חיה כמו חיפושית על עלה!

שימו אותי בכיכר העיר,

אולי בביבר.

אימרו: כאן גרה אישה שחייה פשוטים וטובים.

מתחתיה אפשר אולי להדביק שלט: בורגנית.

ולירוק.

 

 

 

 

לפני חודש. ראשון, 28 ביולי 2019, בשעה 14:23

בכלל רציתי לפתוח ניק חדש.

באמת, כך רציתי. אבל אז הבנתי שאני אצטרך לפתוח גם מייל חדש וזה קצת יותר מדי טרחה בשביל הדבר הזה.

הדבר הזה... למה אני נבוכה כל כך? אולי כי הייתי כל כך לא נבוכה פעם.

משום מה אני מתקשה לקבל את מי שהייתי כשהייתי צעירה. זה לא חדש, בכל שלב חדש בחיים אני מסתכלת אחורה ורואה בעיקר את ההשפלה.

אני לא רואה את פתיחות הלב, החיוניות, ההומור. אני רואה את כל המקומות בהם לא הייתי נאמנה לעצמי. ואני נבוכה, כאילו שיקרתי למישהו ולא לעצמי. אני רואה את ההתערטלות. את החשיפה. את ה- תסתכלו עליי!

נורא קשה לי להודות שיש לי צורך לא רק לכתוב, יש לי צורך להיקרא. זה צורך עצום, אלוהים יודע מאילו תהומות נפש הוא שואב.

נורא קשה לי להרגיש נזקקת. גם היום. נורא קשה לי להגיד על עצמי אמיתות אנושיות, כמו כמה נואשת הייתי לאהבה. אבל שתדעו לכם שאני נורא משתדלת כי אני אמא ואני מרגישה שאין לי את הפריבילגיה לפחד. ועדיין, אני מפחדת. אני אומרת לעצמי: אמהות צריכות להיות אמיצות! אני חושבת: הדרך היחידה שבה אני אלמד את הילדים שלי על החיים היא בכך שאני אחיה את מה שאני חושבת על איך צריך לחיות את החיים. אבל אני פחדנית. אני באמת פחדנית, זה לא צחוק.

הרבה שנים הפחד משתק אותי ואני נשארת בתוך המשבצת. גבולות הריבוע, מכירים את גבולות הריבוע? הבו לי ריבוע ואשכב שם, מפוחדת. אני עושה את התנועות של החיים ואולי זה מספיק. אולי יש אנשים, די הרבה אנשים שהם כמוני, עושים את התנועות של החיים בלי ממש לחיות. בלי לתת לחיים לשאוב אותם לעין הסערה.

 

מה שאני רוצה לומר, מה שאני מתפתלת סביב, מה שבאמת כמעט יוצא ולא יוצא... לא. עוד לא.

 

 

 

 

לפני חודש. שישי, 26 ביולי 2019, בשעה 23:06

פעם, היה מספיק קצה חוט. תנו לי קצה חוט ואני אטווה את העולם.

הראש שלי היה כמו קן נמלים ואם זרקתי לתוכו חוט מכוסה בדבש יכולתי לעשות איזה סדר, להעלות איזו שיירה על החוט, להפריד בין כל הנמלים הרוחשות האלה.

כך ש... כך שתמיד היה על מה לכתוב. החיים עצמם רחשו.

בסדר, עוד לא הייתי לגמרי בורגנית, במובן הזה, אני מתכוונת. בכל זאת חייתי בעיר.

זה לא שהדרמות פחתו, אבל היה יותר מזון לעיניים. היום, בקצה כרכור, אני רואה בעיקר ילדים אשכנזים ואבק. האבק רובו שלנו, מהילדים האשכנזים יש לנו שניים.

זה לא שהדרמות פחתו, אבל יש איזה חוט של שעמום משוח מעל כל זה, עכשיו, כשמוקד החיים שלי הוא כבר לא אני. מה אני אגיד לכם, אני, המורכבת, הסוערת, בכל זאת, בחורה די מעניינת. הייתי. הייתי.

עכשיו העניין שאני יכולה להפיק הוא טירוף. כדי להיות ממש מעניינת בגילי אני צריכה להיות אקסצנטרית, או מטורפת, אולי שיהיו לי משקפיים צבעוניים נורא. בטח שלא יהיה לי את המראה הזה של גוש בצק שנשכח על השיש.

מי שמסתכל עליי מבחוץ, מה הוא רואה? גוש בצק קצת פוזלני. עוד אימא שמנה אחת, קשה לראות שאני הוזה. מתחת לשכבות האלה, אני עדיין הוזה. קשה לראות או לחשוב בכלל על איך שאני מזוינת, כל כך לעומק, בחוסר אונים כזה, בכל כך הרבה כוח.

כשאני מזוינת, אני מנסה לא לחשוב על הבצקיות, אני חושבת על הקצב, לא חושבת, הלמות הבשר, אני מרגישה אותן. אני הופכת לקיר הדהוד.

אני נושמת לתוך הבפנים, לאיפה שאנחנו נפגשים, לאיפה שזה מוטח. ומותך.

זה אחרת. הקצב הזה, מעשה מכחול בשפופרת. זה בנאלי. זה טבורו של העולם.

 

לפני שנה. ראשון, 15 ביולי 2018, בשעה 22:15

נתקפתי תוגה. 

 

קודם כל, שאפו לי על זה שהרגשתי רגש! רוב הזמן אני מרגישה עייפה או תשושה או גמורה או מחוסלת. זה בערך הטווח.

אבל היי, הנה הסתנן לו רגש. שלום רגש! אני מיכל, בעקרון אני רגשנית אבל הילדים די הרסו אותי, האהובים הקטנים.

 

בקיצור, נתקפתי תוגה. חשבתי, זה לא שאני בחצי כוח, אני אפילו לא ברבע כוח, אני אולי ב1/36 כוח, או משהו קטן כזה. מעט מאוד כוח. 

ואני בלי עבודה, כי אין פה כל כך בצפון וכי אין לי כוח (כאמור) וכי אני מגדלת את הקטן שינק לי את החיים פחות או יותר, חמודצ'יק.

 

אני אשה תלויה שזה מלהיב בדיוק ברגעים בהם האיש שלי עושה לי ביד. רוב הזמן זה מצב חרבנה. שיטי. מצד שני, כן יש בי את חדוות המדוזה, צפה לי ללא שכל (כי בלי שינה ובלי עבודה זה מתכון מנצח לטיפשות), מתרחבת לי וחושבת מחשבות מדוזיות קטנות. מה מדוזות חושבות? אולי על אצות וריצודי השמש על פני הגלים? על מה אני חושבת: מחשבות איטיות איטיות, נוגות, חד מימדיות, ללא גוונים.

 

בכלל רציתי לכתוב על DDLG שבכלל לא ידעתי מה זה! ונורא התרגשתי שיש משהו חדש בתחום שאני לא מכירה אבל אחרי חקירה ואימוץ של מעט תאי המוח שנותרו לי נראה לי שידעתי ושכחתי, אבל מה זה משנה בכלל.

בקיצור, הלכתי לחקור את זה ונדלקתי כמו זיקוק. ואחר כך נכביתי כמו זיקוק ששמו במים, כי, ובכן, זה קצת מגעיל. ואז חקרתי עוד ודי התחרמנתי והבנתי. הבנתי מה מחרמן אותי: זאת המחשבה שמישהו יכול לקחת אותי ולטפח אותי ולעזור לי ולהכיל אותי וכל הדברים האלה שאני כל הזמן כל הזמן כל הזמן עושה בשביל הילדים שלי. כמה אני עייפה מלהיות האמא הגדולה וכמה בא לי להיות קטנה. לשים ראש על הברכיים שלו ולשכוח שאני בת 38, אמא, מובטלת, שמנה, תשושה ומלאת תוגה.

 

 

לפני שנה. שבת, 14 ביולי 2018, בשעה 22:20

כשהיינו צעירות והיינו הולכות לבר. הייתי מזמינה איזה משקה שדפק אותי מספיק חזק כדי לתת לחרמנות הגולמית שלי לצאת.

לא ידעתי מה אני רוצה, אבל כבר אז הייתי לחלוטין נשלטת. מה שהרטיב אותי לא השתנה,לא משתנה.

 

חברה שלי שואלת: אתם עדיין עושים בדסמ? זאת שאלה מצחיקה. זה כמו לשאול: אתם עדיין שוכבים? שזאת אגב, שאלה שבמקומה מונחת עם שני ילדים שונאי שינה. מה מחסור בשינה מחסל? קודם את המיניות, אחר כך את הזוגיות, בסוף, את הקוגניציה ולפעמים אפילו את תחושת העצמי. לפעמים אני מרגישה שאין אני, שהמהות שלי נזלה לתוך חור שחור ואני לא מצליחה לצאת משם. לא בקטע רע, כעובדה.

 

אם עצמכם נורא נורא חשוב לכם, זה דווקא תרגיל טוב, לעשות ילדים.

 

בכל מקרה, יש לי הרבה זמן לחשוב היום, כי האיש שלי לקח את הילדים ויכולתי לא לעשות כלום, שזאת השאיפה הנשגבת שלי בחיים האלה, אתם יודעים.

אז חשבתי עליי בת 21, מתוסבכת תחת. בנות 21 לרוב מתוסבכות תחת,לא? עלינו, נכנסות לשם כדי לשתות כמה שאפשר כדי לפלרטט, אולי להזדיין. העיקר ממש להשתכר, להיות לא בגוף אבל כן, להרגיש ניצתת ותמיד להתאכזב. 

 

השנים, גם אם הן שוחקות את היופי, גם אם הן שוחקות את הגוף, יש בהן חסד. גם להיות עם גבר אחד... כן, יש בזה חסד.

רוצה לומר: אני כבר לא מזדיינת מאותן סיבות מבולבלות, לא ברורות, במיניות שנדחסת החוצה פראית וזועמת.  לא. אני יודעת מה אני רוצה ומשנה לשנה אני נבוכה פחות. 

 

 

לפני שנה. ראשון, 25 במרץ 2018, בשעה 14:37

מביך. מביך מוות לכתוב פה. 

 

מיד לבשתי חיוך כזה, של מבוכה, עם קצת יוהרה, עם קצת "נו, לפחות תבדקי שאת עדיין יודעת לעשות את זה בכלל".

 

לא לכתוב, לכתוב לבלוג. תחת הכינוי הזה ששייך למין תקופה אחרת,לא איומה או מזעזעת, אחרת. היום אין לי שמות תואר. אני בקושי מקלידה.

לא נעים לפגוש אצלך את החלק הזה, זה שלא יוצא מאיזור הנוחות, שמתעצל ושנזקק עדיין.

 

אז נכנסתי. דבר ראשון קיבלתי הודעה אדיוטית ואגרסיבית מאיזה אדיוט.

זה באמת ככה, נזכרתי. אחוז האדיוטים פה בהחלט לא קטן מהאחוז באוכלוסייה הכללית והם אלימים ודי אוכלים אותי בלי מלח.

דושים כאלה. מה לי ולדושייה הזאת? אני כבר מבוגרת, נשואה, אמא לשניים תארו לכם (!) 

אני פאקינג אמא. זה תפקיד רציני. אני לוקחת לגן, אני! מחליפה שנינויות עלובות עם מבוגרים אחרים בשערי הגן. כולי מבוגרת, עם אוטו חדש.

כמעט כל בוקר אני מסתרקת. כמעט תמיד לילדים שלי יש אוכל. ממש לעיתים רחוקות הגדולה רואה הרבה יותר מדי טלוויזיה. והבית אמנם הפוך, אבל למרות שזה הגיהנום של חיי, למי זה בעצם אכפת?

 

אני משעממת! ההבנה נופלת עליי כמו נברשת ברעידת אדמה. (יש לי גם בעיית דימויים היום.) אני פשוט לא שמה לב לזה כי כל מי שמסביבי חי חיים משעממים גם הם. אולי עם קצת התפתחות רוחנית, אבל גם זה משעמם. כל מה שסקסי, כל מה שאדג'י, כל מה שיש בו קצת לחלוחית... כל מה שלא נרדם על הספה כל ערב בשמונה, כל זה. אפילו הדושייה, הבאזזז של הנואשות, הרצון, הצורך, הרקע השחור.

 

כל מה שפעור, משווע, כמה, לא יודע נפשו. חרמן מוות. כל זה, שחייתי בעליזות, פראות ובלי טיפה אחת של שכל.

 

 

 

 

לפני 4 שנים. שלישי, 13 בינואר 2015, בשעה 18:57

איכשהו קרה שאיבדתי את המפתחות של האוטו. זה לא כל כך איכשהו. מאז הלידה המוח שלי, שגם ככה לא סבל ממוצקות יתר, הפך לנוזלי לחלוטין.

דברים נכנסים, יוצאים, מתמוססים לחלוטין ופתאום שבים בדיוק ברגע הלא מתאים. רוב הזמן אני רודפת אחרי המוח המתפזר שלי, מנסה לאחד חלקים, להבין על מה לעזאזל אני חושבת עכשיו ורגע, מה הייתי אמורה לעשות?

והייתי צריכה לנסוע לכרכור. זה מסוג הדברים שמתרחשים עכשיו. נסיעות תחומות בזמן קצוב בכסף. אני איכשהו צריכה לנסוע לכרכור ולולו נשארת עם הבייביסיטר ויש בזה מן ההקלה כי היא לא מפסיקה לקטר היום ויש בזה מן הדאגה כי היא לא מפסיקה לקטר היום. כמה חוסר בטחון יש בכל העסק הזה של גידול תינוקות! נראה לכם שיש לי מושג למה היא מקטרת כל היום? שמץ של מושג אין לי.

בקיצור, אז הבייביסיטר נתנה לי את האוטו שלה. היא בת 26. כמו שאני הייתי כשנרשמתי לפה. היום אני בת 34 (!) ואמא (!!). בלתי יאמן, לא? 

כיף באוטו של הבייביסיטר. דבר ראשון, הוא ממש נוסע. לא כמו המשפחתית הכבדה והמטופשת שלנו. ויש בו דיסקים, למשל הדיסק של אביתר בנאי שזה חתכ'ת דיסק מרגש. והכי חשוב, הוא נוסע במהירות לתוך השקיעה הכי כתומה והכי יפה שראיתי מזה זמן רב. אולי שנים. זה מרגיש כמו שנים למרות שזה שקר כי ממש לפני שילדתי את לולו, כשהייתי בגודל שבין לוויתן לבית, הלכנו לים לראות את השקיעה וללכת יחפים על החוף כי טענו שזה מזרז לידה.

אגב, אם הייתי יודעת כמה זה נורא וכואב ללדת, לא הייתי טורחת לזוז מהטלוויזיה. 

בכל אופן, זה מרגיש כמו שנים. שנים? כמו הגלגול הקודם פחות הוא יותר. פפ"ל (פרלין פרה - לידה) איננה פפ"ל (פרלין פוסט לידה) למרות שהשם הדומה עלול לבלבל. 

אז נסעתי לתוך השקיעה הכתומה ולא חשבתי על לולו. לא, לא נכון. ממש חשבתי עליה, אבל מרחוק. תפסתי פרספקטיבה, מה שנקרא. חשבתי איך לגמרי התאהבתי בה, אבל זאת התאהבות משונה כי ממש לא בא לי להיות איתה בכל דקה של היום ולמרות שהיא מרתקת אותי לפעמים כל כך משעמם לי שאני משתגעת. חשבתי שאולי זה קצת כמו להתאהב בעבודת הפרך שלך, אם מישהו היה מתאהב בעבודת הפרך שלו. רק ששלי היא שישים סנטימטר ועם דמיון חשוד לטוויטי. 

 

 

לפני 4 שנים. שישי, 9 בינואר 2015, בשעה 19:18

כמה שאני אוהבת את לולי. כלום ושום דבר לא ישווה לה.

החרדות שהיא מעוררת, הן אינסופיות, משונות, חדשות. לופתות לי את הקרביים. 

אני חרדה שיקרה לי משהו והיא תישאר בלי אמא. כל כך קטנה ורכה היא, איזו טרגדיה איומה זו תהיה.

אני חרדה שלא יהיה לנו אוכל ואני לא מניקה. כמה שזה מפחיד. לא. אני לא רוצה לחשוב על זה.

 

כמה שאני אוהבת את לולי שלי. איזו קלישאה זו, אה? היא פתחה לי גווני גוונים של אהבה. בזכותה אני יודעת איך האושר נראה.

אני מאוד מאוד אוהבת אותה, לולו לחיים. סנאי קטן וסקרן, ציפור חקרנית, יפה כל כך.