סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אנליזה

אבל גם יש טיפל׳ה סקס.

*כדי למנוע טעויות ודאגות מיותרות לשלומי: אני כותבת את החיים שלי, אבל לא את כ-ל החיים שלי. אני יכולה להוסיף דיסקליימר לכל פוסט, אבל תשחררו אותי מזה. בגדול: אני אישה חזקה, מאושרת, שחייה טובים.
בקטן: הבלוג הזה.
לפני יום. 12 באוג׳ 2020, 11:54

ככה זה חיי נישואים, ידידיי, כל הזמן, עליות ומשברים.

או משברים ועליות, תלוי מאיזו זווית מסתכלים. 

בואו ואספר לכם, חבריי, על רגע הירידה למטה. על הרגע שזה קורה. איך בתוכי זה מרגיש. המוח שלי מתמלא ערפל, הקוס מתמלא כיווצים ומיצים, אבל אני מרגישה את זה בבטן. כמו חלק שנכנס למקום.

עכשיו, תצחקו עליי בבקשה. זה הדימוי שמצאתי? כאילו, מיכל, אל תהיי קלישאה. רק שתדעו שאני מאוד שוקדת על הדימויים שלי, אפילו קיבלתי כבר כמה ציונים לשבח על הדימויים שלי. כל דימוי פה מעוצב בעמל, ואף על פי כן, לפעמים דברים הם מה שהם. בחיי, כמו חלק שנכנס למקום, אני יכולה לשמוע את הקליק.

ואז, זה כאילו מישהו בא והוציא לי את עמוד השדרה ולקח על הדרך גם את הכבוד, הגאווה, הרצון העצמאי. אני הופכת להיות מאוד קטנה, רכה רכה, תלויה לגמרי.

פעם לילדים הייתה בובת קוף כזאת עם סקוטצ׳ים בידיים שאפשר ללבוש על הצוואר. ככה אני הופכת, רק שאני לא תלויה מהידיים, אלא מהקוס, או בעצם מכל מקום שהוא מחזיק אותי.

ואם הוא לא היה אוהב אותי? איזה מקום נורא זה היה. כי אני תלויה תלויה תלויה. לגמרי תלויה. אבל הוא אוהב אותי כל כך ואני טבולה בדבש. מותר לי להיות נמסה, קיימת רק במקומות שהוא נוגע בי, בשבילו. מותר לי לנוח בתוך האין ומה שיהיה יהיה. מה שיידרש ממני יעשה, רק תן לנוח בדבש. 

לפני יומיים. 11 באוג׳ 2020, 15:05

וכן, אני אמשיך לחשוב על זה עד יום מותי, כנראה. אם כי אחרי הדרמה האחרונה אין מצב שש׳ אי פעם יזרום איתי שוב. 

אבל רגע, אני יכולה לבדוק.

מותק, אז מה אתה חושב על יחסים פתוחים?

מה עכשיו?

אני מראיינת אותך לבלוג.

את מראיינת אותי לתוכנית אירוח שאני אפילו לא יכול לצפות בה?

אני אוהבת לכתוב דברים שאתה אומר כי אתה מדבר נורא יפה. 

אני זורם. את יודעת שאני זורם. את מכירה אותי. 

אתה זורם כי אתה עשוי מזין! אתה גבר שעשוי מזין! 

גם זאת מחמאה. אבל תראי, זה כל כך רחוק עכשיו. קודם שיהיו יחסים ואז נדבר על לפתוח אותם. (לא, אישתו הייתה על ערש דווי, אז הוא מרגיש שהוא עומד להתפוצץ ממחסור בסקס האיש הזה.)

הבעיה שלך היא שהתרגלת לטוב. גברים נשואים לא עושים סקס. זה ידוע.

זאת באמת בעיה. תפתחי את הרגליים.

אתה צריך לעבוד!

שששש. אני רק נוגע. 

ומה שרציתי לומר בכלל, לפני שהאיש הזה הסיח את דעתי, זה כשאני חושבת על יחסים פתוחים אני חושבת על הוייב הזה בדיוק. 

לפני יומיים. 11 באוג׳ 2020, 14:46

ובו התחככתי היטב בפריוולגיה הלבנה שלי בדואר, עשיתי מעשים שהשתיקה יפה להם בסניף המקומי שלנו וגרמתי ברגע זה לדברים מאוד לא מיניים להישמע מיניים.

 

לפני 3 ימים. 10 באוג׳ 2020, 20:36

- לכתוב את הקוראת היה טריפ. זה היה מטורף, לא היה רגע שלא חשבתי עליה. כתבתי בדרך לעבודה בראש ובפלאפון ברגע שהגעתי, חשבתי עליה לפני השינה, בשוכבי, בקומי, בזמן שלי עם הילדים. אף פעם לא הרגשתי ככה! זה היה אושר.

- לכתוב את הקוראת היה טריפ רע. חפרתי עמוק ואפל. בניתי דמות שעשויה ממני, בקצוות שלה. איך אני הייתי יכולה להיות אילולא... אילולא מה? משפחה? כסף? חשיבות עצמית? ואיך הייתי יכולה להיות אם הייתי נותנת לעצמי להחליק במורד מאורת הארנב? דווקא רציתי, לפעמים אני עדיין רוצה.

- להיות הקוראת היה מוזר. קודם כל להיכנס כיוזר חדש לכלוב מיד הופך אותך למלכת הנשף. זה נחמד, הסתחררתי. כשהוספתי את התמונה החשופה שלי (זאת שש׳ ביקש ממני להחליף כי היא הדאיגה אותו) אז בכלל הייתה לי עדנה. אבל בואו נגיד שנמשכו אליי סוג מסוים של טיפוסים.

- היה מחקר ספרותי שהיה חייב להיעשות וככה מצאתי את עצמי שולחת תמונות עירום ומושפלת עליהן לאיזה גבר כלובאי אלמוני. זה לא... זה לא היה מחרמן. נעלבתי. 🥺 אבל זה בדיוק זה, אתם מבינים? אני לא רוצה להיות תמיד כל כך מוגנת, אני רוצה להרגיש את נייר הצמר שמשתפשף לי על הנשמה. ואני לא רוצה. ואני רוצה. ואני צריכה, לפעמים, את כל סוגי הכאב.

- לכתוב את הקוראת היה סימפטום. סימפטום של חוסר מנוחה כל כך עמוק שאני חייבת לטפל בו. כמו משוגעת אני פונה לכל הכיוונים: מעמיקה את יחסי השליטה, פותחת את היחסים, סוגרת את היחסים, כותבת בלי סוף, משנה את דעתי כל שנייה. אני לא מבינה מה רוחש שם, באמת, אני לא מבינה. 

לפני 3 ימים. 10 באוג׳ 2020, 15:54

אחרי אז, שהוא פירק אותי ולא אמרתי מילת בטחון, ש׳ החליט שהוא יגרום לי להגיד מילת בטחון וכהרגלו שקע בפנטזיות סאדיסטיות מפורטות שלא הצליחו להגיע לידי מימוש, כי החיים. זוכרים אותם? אלה שכל הזמן מפריעים.

בסוף אמרתי, ממש עכשיו. אמרתי בזיון רגיל לחלוטין, שום דבר מפואר. זיון היררכי מאוד, נושא לקחים בקשר לדרג ומעמד, אך נטול אפקטים מיוחדים. ואמרתי. אמרתי, כי אני לא באמת רק קוס. או נכון יותר לומר, היום אני בכלל לא קוס, אני סתם מין דבר עגום כזה, קצת מדוכא, קצת חולה, בלי אנרגיות בכלל. היום אני לא למטה. גם לא למעלה. היום אני באין. וגם אני מתגעגעת אלינו מאוד מאוד, לחשמל הזה שיש לנו כשאנחנו בתוך ההיררכיה, כשהוא יכול להושיט יד ולקחת, יען כשאני תפוח.

אבל היום אני בכלל לא תפוח. לא קוס, לא תפוח. אין לי חשמל, אין לי יכולת. ואני גם מתגעגעת, אבל פשוט לא יכולה.

אז אמרתי: מנגו. שזאת מילת בטחון בלתי נשכחת שכן זה פרי קיץ כתום ונפלא והוא יצא וחיבק אותי והיה מאוד מאוד קול. היה מאוד... בשליטה.

אני צריכה זמן להחלים. אני לא יכולה להגיד בדיוק ממה. אני רק מרגישה את זה: הו, תן לי זמן להחלים! איש, עולם.

לפני 3 ימים. 10 באוג׳ 2020, 13:47

ש' אולי חושב שאני שווה המון. ובטח יש עוד אנשים שחושבים שאני שווה. לפעמים גם אני יודעת להגיד את הערך שלי, כמו רשימת מכולת. מכירים את זה? חכמה, מצחיקה, כותבת יפה, אמא טובה, בת נאמנה, אחות מסורה, מורה מעולה. בואו נגיד את זה ככה, אם אמות (אך לא מקורונה, כי אני שלילית!), יהיה מה להגיד בהספדים. הנאומים מעל הקבר יהיו מרגשים ואותנטיים, יש למה לחכות! 

אבל רוב הזמן אני לא מרגישה שווה. אני נמצאת בכאלה לופים איתי, בכאלה עומקים של חוסר בטחון, של ערך עצמי נמוך. יש לי הרבה שנות טיפול מאחוריי, לא שנה ולא שנתיים ואפילו לא חמש, ועדיין, לפעמים אני מרגישה כמו עלה בשלולית. זאת לא הרגשה בדסמית סקסית, זאת הרגשה איומה. זאת הרגשה שמובילה להרס עצמי. זה איזה רצון לקיום כל כך קיצוני, עד שחוסר הערך שלך בכלל לא יהיה חלק מהמשוואה. או טוב יותר, להפוך את חוסר הערך למשהו שאפשר לסחור בו. כי משום מה, יש תמיד גברים שמוכנים לשגשג על חוסר הערך הזה. למה גברים? אנשים. יש תמיד אנשים שיהיו מוכנים להסתכל עלייך שוחה בתחתית ובמקום לתת לך יד, לתת איזו בעיטה טובה בפרצוף וליהנות מהתודה שלך.

אני לא יודעת איך להיפטר מההרגשה הזאת. לפעמים אני פשוט שוחה בבוץ. לפעמים אני פשוט מרגישה כמו איזה גוש, אולי רהיט, שלא עושה יותר מדי עם הקיום שלו.

הנה, יצאתי מבידוד, אני מבריאה לאיטי וכבר אני מרגישה שהדרך היחידה שהקיום שלי יהיה מוצדק זאת בעשייה. כי אני, כשלעצמי, כל כך לא מספיקה. אני, כשלעצמי, זה דבר כזה, די עלוב.

לפני 3 ימים. 10 באוג׳ 2020, 13:08

מה אני אגיד לכם, בקושי משיתי עצמי ממלתעות המוות וכבר ש׳ הלך לקנות לי אנטיביוטיקה וחזר עם חוקן.

כזה הוא ש׳. הוא גם קנה מצרכים למרק עוף וגם פרגן לי בעוד יום מנוחה מוחלט, למרות שהבית הפוך והילדים לגמרי עליו כבר כמה ימים והוא יפנק אותי ויעשה בשבילי ויכין לי קפה בבוקר ואוכל בערב ויזיין אותי בכזאת אכזריות עד שאני אראה כוכבים. לא מהכאב, מהתמהיל. זאת המורכבות, שכל כך מפתה. החבר הכי טוב שלך שרוצה לראות אותך מתפתלת בכאב שהוא גורם לך. זה האיש שבטוח שאת שווה הכול, שמרגיש שהוא זכה בלוטו כי יש לו אותך, שמתייחס אלייך כמו לחור, לזונה פשוטה.

לפני 4 ימים. 9 באוג׳ 2020, 23:03

בו פרסמתי 10,000 פוסטים בנושאים שונים. אני חייבת להגיד שמה שאני הכי אוהבת בכלוב (ואני אוהבת את הכלוב, שלא תטעו) זה שגם אחרי המון המון שנים, אני עדיין לא יכולה לצפות מה יעורר את הדיון הכי ער ומעניין. 

וזה, רבותיי וגבירותיי, נהדר ממש.

לפני 4 ימים. 9 באוג׳ 2020, 20:35

מה אתם חושבים, באמת הביאו לדוד את אבישג השומנית כדי לחמם את עצמותיו הזקנות? כדי לשרת אותו? כתוב ״והמלך לא ידעה״, תאמינו לי, יש לי מספיק היכרות עם הסופר המקראי הערמומי כדי לחשוד שהמלך ידעה גם ידעה. הוא כל כך ידע אותה עד שהיה לה קשה ללכת בבוקר למחרת.

כשהמלך קבר את עצמו בתוכה, ונשק לבשר הצעיר, וליטף את העור החלק, והריח את החלב שעדיין לא מש משפתיה, כל כך צעירה היא הייתה, הוא שכח שהוא עומד למות. הוא יכל לראות את עצמו עדיין, כל כך בחיים, בעיני האיילה המפוחדות שלה.

ולמי הוא התגעגע אז? בתוך הגוף של האיילה הצעירה שלו? לבת שבע, שבשבילה הוא הרג? או שהוא התאהב, שוב. אולי הוא לא נזכר, אולי הוא היה, באותו רגע מוזר עם השומנית שלו, גם זה מרחיק את המוות.

זה פטנט ידוע, להשתמש ככה בנעורים כדי להרחיק את המוות. השאלה היא אם הנעורים עצמם, לא נכנס בהם איזה מוות ברגעים האלה. 

יום אחרי מותו, השומנית עזבה את הארמון. אין מקום למשרתות משומשות שבעליהן מתו. אם היו שואלים אותה: אהבת אותו? הייתה ודאי עונה: שירתתי היטב.

גם זאת גאווה. 

 

לפני 4 ימים. 9 באוג׳ 2020, 19:49

טוב, די! אני שואלת!

נשים שעשו לייזר בפותן, אתן לא פוחדות מאיך שכל העסק יראה לעת זקנה? כאילו, מקומט? כמו פה של צב בן 190? לא עדיף להשאיר לו, לקוס, איזה זקנקן להתכסות בו, שיכבד אותו בבגרותו? 

אני ממש לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה! מה שאומר משהו על המוח שלי, אבל נניח לזה עכשיו. אבל בעיקר אני חושבת שזה מעיד על המחשבה הדי מטופשת שיש לכולנו, שלא נזדקן ואם נזדקן, אז שלא נזדיין.