ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

היום הראשון של שארית חיי

או משהו כזה
לפני שנה. ראשון, 15 ביולי 2018, בשעה 22:15

נתקפתי תוגה. 

 

קודם כל, שאפו לי על זה שהרגשתי רגש! רוב הזמן אני מרגישה עייפה או תשושה או גמורה או מחוסלת. זה בערך הטווח.

אבל היי, הנה הסתנן לו רגש. שלום רגש! אני מיכל, בעקרון אני רגשנית אבל הילדים די הרסו אותי, האהובים הקטנים.

 

בקיצור, נתקפתי תוגה. חשבתי, זה לא שאני בחצי כוח, אני אפילו לא ברבע כוח, אני אולי ב1/36 כוח, או משהו קטן כזה. מעט מאוד כוח. 

ואני בלי עבודה, כי אין פה כל כך בצפון וכי אין לי כוח (כאמור) וכי אני מגדלת את הקטן שינק לי את החיים פחות או יותר, חמודצ'יק.

 

אני אשה תלויה שזה מלהיב בדיוק ברגעים בהם האיש שלי עושה לי ביד. רוב הזמן זה מצב חרבנה. שיטי. מצד שני, כן יש בי את חדוות המדוזה, צפה לי ללא שכל (כי בלי שינה ובלי עבודה זה מתכון מנצח לטיפשות), מתרחבת לי וחושבת מחשבות מדוזיות קטנות. מה מדוזות חושבות? אולי על אצות וריצודי השמש על פני הגלים? על מה אני חושבת: מחשבות איטיות איטיות, נוגות, חד מימדיות, ללא גוונים.

 

בכלל רציתי לכתוב על DDLG שבכלל לא ידעתי מה זה! ונורא התרגשתי שיש משהו חדש בתחום שאני לא מכירה אבל אחרי חקירה ואימוץ של מעט תאי המוח שנותרו לי נראה לי שידעתי ושכחתי, אבל מה זה משנה בכלל.

בקיצור, הלכתי לחקור את זה ונדלקתי כמו זיקוק. ואחר כך נכביתי כמו זיקוק ששמו במים, כי, ובכן, זה קצת מגעיל. ואז חקרתי עוד ודי התחרמנתי והבנתי. הבנתי מה מחרמן אותי: זאת המחשבה שמישהו יכול לקחת אותי ולטפח אותי ולעזור לי ולהכיל אותי וכל הדברים האלה שאני כל הזמן כל הזמן כל הזמן עושה בשביל הילדים שלי. כמה אני עייפה מלהיות האמא הגדולה וכמה בא לי להיות קטנה. לשים ראש על הברכיים שלו ולשכוח שאני בת 38, אמא, מובטלת, שמנה, תשושה ומלאת תוגה.

 

 

לפני שנה. שבת, 14 ביולי 2018, בשעה 22:20

כשהיינו צעירות והיינו הולכות לבר. הייתי מזמינה איזה משקה שדפק אותי מספיק חזק כדי לתת לחרמנות הגולמית שלי לצאת.

לא ידעתי מה אני רוצה, אבל כבר אז הייתי לחלוטין נשלטת. מה שהרטיב אותי לא השתנה,לא משתנה.

 

חברה שלי שואלת: אתם עדיין עושים בדסמ? זאת שאלה מצחיקה. זה כמו לשאול: אתם עדיין שוכבים? שזאת אגב, שאלה שבמקומה מונחת עם שני ילדים שונאי שינה. מה מחסור בשינה מחסל? קודם את המיניות, אחר כך את הזוגיות, בסוף, את הקוגניציה ולפעמים אפילו את תחושת העצמי. לפעמים אני מרגישה שאין אני, שהמהות שלי נזלה לתוך חור שחור ואני לא מצליחה לצאת משם. לא בקטע רע, כעובדה.

 

אם עצמכם נורא נורא חשוב לכם, זה דווקא תרגיל טוב, לעשות ילדים.

 

בכל מקרה, יש לי הרבה זמן לחשוב היום, כי האיש שלי לקח את הילדים ויכולתי לא לעשות כלום, שזאת השאיפה הנשגבת שלי בחיים האלה, אתם יודעים.

אז חשבתי עליי בת 21, מתוסבכת תחת. בנות 21 לרוב מתוסבכות תחת,לא? עלינו, נכנסות לשם כדי לשתות כמה שאפשר כדי לפלרטט, אולי להזדיין. העיקר ממש להשתכר, להיות לא בגוף אבל כן, להרגיש ניצתת ותמיד להתאכזב. 

 

השנים, גם אם הן שוחקות את היופי, גם אם הן שוחקות את הגוף, יש בהן חסד. גם להיות עם גבר אחד... כן, יש בזה חסד.

רוצה לומר: אני כבר לא מזדיינת מאותן סיבות מבולבלות, לא ברורות, במיניות שנדחסת החוצה פראית וזועמת.  לא. אני יודעת מה אני רוצה ומשנה לשנה אני נבוכה פחות. 

 

 

לפני שנה. ראשון, 25 במרץ 2018, בשעה 14:37

מביך. מביך מוות לכתוב פה. 

 

מיד לבשתי חיוך כזה, של מבוכה, עם קצת יוהרה, עם קצת "נו, לפחות תבדקי שאת עדיין יודעת לעשות את זה בכלל".

 

לא לכתוב, לכתוב לבלוג. תחת הכינוי הזה ששייך למין תקופה אחרת,לא איומה או מזעזעת, אחרת. היום אין לי שמות תואר. אני בקושי מקלידה.

לא נעים לפגוש אצלך את החלק הזה, זה שלא יוצא מאיזור הנוחות, שמתעצל ושנזקק עדיין.

 

אז נכנסתי. דבר ראשון קיבלתי הודעה אדיוטית ואגרסיבית מאיזה אדיוט.

זה באמת ככה, נזכרתי. אחוז האדיוטים פה בהחלט לא קטן מהאחוז באוכלוסייה הכללית והם אלימים ודי אוכלים אותי בלי מלח.

דושים כאלה. מה לי ולדושייה הזאת? אני כבר מבוגרת, נשואה, אמא לשניים תארו לכם (!) 

אני פאקינג אמא. זה תפקיד רציני. אני לוקחת לגן, אני! מחליפה שנינויות עלובות עם מבוגרים אחרים בשערי הגן. כולי מבוגרת, עם אוטו חדש.

כמעט כל בוקר אני מסתרקת. כמעט תמיד לילדים שלי יש אוכל. ממש לעיתים רחוקות הגדולה רואה הרבה יותר מדי טלוויזיה. והבית אמנם הפוך, אבל למרות שזה הגיהנום של חיי, למי זה בעצם אכפת?

 

אני משעממת! ההבנה נופלת עליי כמו נברשת ברעידת אדמה. (יש לי גם בעיית דימויים היום.) אני פשוט לא שמה לב לזה כי כל מי שמסביבי חי חיים משעממים גם הם. אולי עם קצת התפתחות רוחנית, אבל גם זה משעמם. כל מה שסקסי, כל מה שאדג'י, כל מה שיש בו קצת לחלוחית... כל מה שלא נרדם על הספה כל ערב בשמונה, כל זה. אפילו הדושייה, הבאזזז של הנואשות, הרצון, הצורך, הרקע השחור.

 

כל מה שפעור, משווע, כמה, לא יודע נפשו. חרמן מוות. כל זה, שחייתי בעליזות, פראות ובלי טיפה אחת של שכל.

 

 

 

 

לפני 4 שנים. שלישי, 13 בינואר 2015, בשעה 18:57

איכשהו קרה שאיבדתי את המפתחות של האוטו. זה לא כל כך איכשהו. מאז הלידה המוח שלי, שגם ככה לא סבל ממוצקות יתר, הפך לנוזלי לחלוטין.

דברים נכנסים, יוצאים, מתמוססים לחלוטין ופתאום שבים בדיוק ברגע הלא מתאים. רוב הזמן אני רודפת אחרי המוח המתפזר שלי, מנסה לאחד חלקים, להבין על מה לעזאזל אני חושבת עכשיו ורגע, מה הייתי אמורה לעשות?

והייתי צריכה לנסוע לכרכור. זה מסוג הדברים שמתרחשים עכשיו. נסיעות תחומות בזמן קצוב בכסף. אני איכשהו צריכה לנסוע לכרכור ולולו נשארת עם הבייביסיטר ויש בזה מן ההקלה כי היא לא מפסיקה לקטר היום ויש בזה מן הדאגה כי היא לא מפסיקה לקטר היום. כמה חוסר בטחון יש בכל העסק הזה של גידול תינוקות! נראה לכם שיש לי מושג למה היא מקטרת כל היום? שמץ של מושג אין לי.

בקיצור, אז הבייביסיטר נתנה לי את האוטו שלה. היא בת 26. כמו שאני הייתי כשנרשמתי לפה. היום אני בת 34 (!) ואמא (!!). בלתי יאמן, לא? 

כיף באוטו של הבייביסיטר. דבר ראשון, הוא ממש נוסע. לא כמו המשפחתית הכבדה והמטופשת שלנו. ויש בו דיסקים, למשל הדיסק של אביתר בנאי שזה חתכ'ת דיסק מרגש. והכי חשוב, הוא נוסע במהירות לתוך השקיעה הכי כתומה והכי יפה שראיתי מזה זמן רב. אולי שנים. זה מרגיש כמו שנים למרות שזה שקר כי ממש לפני שילדתי את לולו, כשהייתי בגודל שבין לוויתן לבית, הלכנו לים לראות את השקיעה וללכת יחפים על החוף כי טענו שזה מזרז לידה.

אגב, אם הייתי יודעת כמה זה נורא וכואב ללדת, לא הייתי טורחת לזוז מהטלוויזיה. 

בכל אופן, זה מרגיש כמו שנים. שנים? כמו הגלגול הקודם פחות הוא יותר. פפ"ל (פרלין פרה - לידה) איננה פפ"ל (פרלין פוסט לידה) למרות שהשם הדומה עלול לבלבל. 

אז נסעתי לתוך השקיעה הכתומה ולא חשבתי על לולו. לא, לא נכון. ממש חשבתי עליה, אבל מרחוק. תפסתי פרספקטיבה, מה שנקרא. חשבתי איך לגמרי התאהבתי בה, אבל זאת התאהבות משונה כי ממש לא בא לי להיות איתה בכל דקה של היום ולמרות שהיא מרתקת אותי לפעמים כל כך משעמם לי שאני משתגעת. חשבתי שאולי זה קצת כמו להתאהב בעבודת הפרך שלך, אם מישהו היה מתאהב בעבודת הפרך שלו. רק ששלי היא שישים סנטימטר ועם דמיון חשוד לטוויטי. 

 

 

לפני 4 שנים. שישי, 9 בינואר 2015, בשעה 19:18

כמה שאני אוהבת את לולי. כלום ושום דבר לא ישווה לה.

החרדות שהיא מעוררת, הן אינסופיות, משונות, חדשות. לופתות לי את הקרביים. 

אני חרדה שיקרה לי משהו והיא תישאר בלי אמא. כל כך קטנה ורכה היא, איזו טרגדיה איומה זו תהיה.

אני חרדה שלא יהיה לנו אוכל ואני לא מניקה. כמה שזה מפחיד. לא. אני לא רוצה לחשוב על זה.

 

כמה שאני אוהבת את לולי שלי. איזו קלישאה זו, אה? היא פתחה לי גווני גוונים של אהבה. בזכותה אני יודעת איך האושר נראה.

אני מאוד מאוד אוהבת אותה, לולו לחיים. סנאי קטן וסקרן, ציפור חקרנית, יפה כל כך. 

לפני 5 שנים. חמישי, 3 באפריל 2014, בשעה 18:07

עכשיו, כשאני כל כך כעורה בהריוני, עם כתמים על הפנים ובטן עצומה, יש לי עוד פחות סבלנות לאנשים יפים.

אני חושבת שאנשים יפים צריכים לחיות במקום מבודד בו אנשים כעורים כמוני לא יצטרכו להסתכל עליהם. לפחות עד שאשוב להיות יפה, שזה כנראה יקרה מתישהו. או שאולי לא?

אני בת 33 ועוד דקה בת 34. (אה! זה העניין! מצב רוח של חודש יום הולדת!) נגיד, אני אלד לידה ראשונה עכשיו. הגוף שלי ילך פייפן, כמובן. אני לא אלך למצק אותו בשום מקום כי אני שונאת להיות בחדר מלא בנשים על מזרוני יוגה שתמיד הרבה יותר מלאות קורדינציה ממני. 

אם ירצה השם, האלוקים, הזרע, ביציותיי המקשישות, אני אכנס חיש קיש להריון, הפעם בגוף הרוס כבר. הבטן תצא לי הרבה יותר מוקדם. שדיי שוב יגדלו ופטמותיי יסגילו. (מה הקטע הזה עם הפטמות הסגולות?) התחת שלי יפול עוד קצת. כשאלד הפעם אראה כבר כבת 50, פלוס מינוס. וקירחת. כי אני מאלו שהשיער נושר להן בהריון.

בקיצור, מה שאני מנסה לומר, הוא שאני על מדרון חלקלק ובלתי נמנע אל עבר שואה אסתטית. לעולם, כנראה, לא אהיה יפה יותר. ואני אהיה מהאמהות האלה שמתנחמות ביופי בתן. (יש לי אמא כזאת בדיוק.) היחידים שיחשבו שאני יפה יהיו מו"מ ואמא שלי. הראשון משוחד וגם מודע למחויבות שלו והשנייה לא רואה כל כך טוב.

 

הלך עליי. רק בת 34. כה צעירה הייתה במות יופיה. כה צעירה והחיים המקפצים בקרבה (כי זה מה שהיא עושה!) הזכירו לה: יאללה שטויות! מה את חופרת! זה בדיוק מה שרצית.

 

לפני 5 שנים. שישי, 7 בפברואר 2014, בשעה 22:09

איזה חלום פסיכי. חלמתי שאני אחרי לידה ואני נראית אחרת לגמרי. אני נורא מכוערת, קטנה ורזה עם פרצוף חד כזה, קצת כמו גיבורה של אלמדובר: גבות שחורות מחוברות, אף גדול. פנים אדומות ונפוחות, כמו מרתה רוצ'סטר. אני איומה, מחרידה ממש. ואני מסתובבת בעולם עם הכיעור הגרוטסקי הזה ועם ג'ינס לבן נמוך, כזה שמראה את עצמות האגן. הגוף שלי קטן ושברירי ואילו הראש שלי עצום. ואני ממש לא מצליחה להבין את המטמורפוזה המחרידה הזו, איפה אני? לאן נעלמתי?

 

קמתי בבהלה מלאת הכרת טובה. אני אני. אני עדיין אני. הולכת ומתעבה, אבל אני. הו, כמה שאני אני. והערתי את מו"מ ודחפתי מולו את הפרצוף שלי כדי שהוא יבין איזה מזל גדול יש לו שזה הפרצוף שלי, כי ביקום מקביל היה יכול להיות לי פרצוף אחר לגמרי. חשבתי לספר לו גם על עצמות האגן הבולטות אבל חששתי לזעזע אותו על הבוקר. 

 

וחשבתי לעצמי שפירוש חלומות הוא עסק מייגע בפשטותו לפעמים. הרי לא הייתי זקוקה לתת מודע כדי לדעת שמתחת לשמחה הגדולה מסתתר פחד גדול. או אולי הם פשוט חיים ביחד, לא זו מסתירה את זה, לא זה ממסך את זו. אני לא רוצה להשתנות עד כדי שלא אכיר את עצמי. והמחשבה על כך שאי פעם אלבש ג'ינס לבן מעוררת בי אלף חלחלות ואימה אמיתית לגמרי. 

לפני 5 שנים. שבת, 1 בפברואר 2014, בשעה 18:40

http://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=21114&page=5

זה היה מאוד פשוט, הוא היה חייב להיפטר מהאשה וברגע שהייתה לו הזדמנות זה בדיוק מה שהוא עשה.

אחר כך הוא נכנס הביתה ועשה את כל הדברים שהיה צריך לעשות: הוא פתח את המכתבים שלו וקרא אותם, הוא שפת מים לתה שלו, הוא רחץ את הכוס היחידה שהיא השאירה בכיור, רגע לפני שהיא הלכה. נלקחה בעצם. הוא היה תכליתי ומרוכז, תכליתי ומרוכז כמו שהוא לא היה הרבה זמן והוא נהנה מהשקט. שום פסיעות קלות במסדרון, בלי הקול הרך והשואל שלה, בלי קולות הקשקוש, הזמזום, המים הזורמים, האסלה הנשטפת, הרדיו הנדלק, הדלת שנפתחת ונסגרת, האשה שמתלבשת ושרה לעצמה. הבית היה שלו.

בלילה הוא ראה טלוויזיה ללא רגשות אשם. ראה איזה שטות וכמעט וצחק בקול. אחר כך הוא קרא עד שהתעייף. החירות שיכרה אותו והא כמעט צחק מחדווה, הוא הרי ניצל! ברגע האחרון ממש ולגמרי בזכות עצמו. ראה הזדמנות וניצל אותה. אתה לא לגמרי קשיש טיפש, הוא אמר לעצמו. כשהלך לישון, לבדו, התענג על מרחבי המיטה שחיכו רק לו. הוא נרדם במהירות, כמעט מחייך.

ובכל זאת באמצע הלילה הוא התעורר, כוחו של הרגל. הוא היה צמא מאוד. כשהוא שתה הוא התבונן באור הירח על הוילונות. והבהיקה אצלו, ממש לשניה, הירך הלבנה שלה, תחת ידו של הגבר שלקח אותה. 

 

 

לפני 5 שנים. שלישי, 21 בינואר 2014, בשעה 17:21

זה לא היה קל להיכנס להריון הזה. לקח הרבה זמן. עכשיו, כשזה כבר מאחורי, קשה לי לומר כמה זמן זה היה, המון זמן. באמת. שנים. עכשיו זה נראה מכווץ, חסר חשיבות, אפילו שעדיין יש לי גוש בגרון כשאני חושבת על זה. הרינו לבד בסוף, זה ממלא אותי גאווה. דפקנו עבודה, שנינו. שינוי תזונתי, הליכות בערב. המון הסכמה, עבודה רגשית, מה לא. בסוף זה קרה באיזה חודש אחד בצורה בלתי צפויה לחלוטין. ארבע בדיקות ההריון שעשיתי עדיין שמורות במגירה, קצת דוחה, לא? 

והפסקתי לכתוב פה. לנסיונות הכנים, הנרגשים שלנו נראה שיש קשר מועט למקום הזה שהפך, ברגעי חוסר האנושיות שלו, לבלתי נסבל בשבילי. מוזר כמה רגשות אפשר שיהיו לאדם לאתר אינטרנט, או ליושבים פה שאת רובם אני לא מכירה, את חלקם אני ממש אוהבת, חלק מחבבת, לחלק מרגישה איזו קירבה שבנשמה וחלק אני לא סובלת. בסדר, זה טבעי. זה מנהגו של עולם. ולמשל עכשיו ברגע זה לא ברור לי למה אני כותבת פה. אבל בין כל המאבקים המרים שאני מנהלת עם עצמי, מותר גם קצת לנוח, לא?

לא, לא נכון. אני יודעת בדיוק למה אני כותבת פה. כי ככל שהמקום הזה יהיה מקולל, אלוהים שבשמיים, כמה שאני אוהבת לכתוב פה. כמה שאני מצליחה לכתוב פה! כמה שהצלחתי לכתוב פה. בשום מקום אחר אני לא מרגישה חופשיה כל כך ואני מתגעגעת לזה. מתגעגעת לתה, למוסיקה ולאצבעות משתחררות. להרגשה שהנה, אני כותבת משהו ממש טוב. הנה, אני נוגעת במשהו. אנא ערף מה זה המשהו הזה, אבל בקיום בת התמותה הקצר שלי, אני מרגישה שאני נוגעת במשהו. שיש איזה רגע מזוקק, שהוא כולו שלי.

אולי עוד תחזור אליי ההרגשה הזאת? האני הכותבת חסרה לי להדהים, אולי אליה אני מתגעגעת כל כך.

ועכשיו אני אלך לעבוד. ואז יש עוד משהו שצריך לעשות ועוד משהו. ואני עייפה מאוד, אתם יודעים. אני הרה הרי! יש הרגשה לפעמים כאילו הימים עוברים מהר כל כך ולאט כל כך בעודי נקברת תחת הר של משימות שאין לי שום סיכוי לסיים. 

 

 

 

 

 

 

לפני 5 שנים. חמישי, 16 בינואר 2014, בשעה 21:44

אחת הסיבות שאני נורא אוהבת את girls זה העירום הלא פרופורציונלי, הבלתי כוסי בעליל של האנה.

אני פשוט מתה על זה ומוזר עד כמה הוא בולט בים של גופים שנראים, לעין שלי בכל אופן, די אותו דבר. זה כמעט כאב לי בהתחלה, היא נראתה לי כל כך לא יפה, בצורה מעוררת רחמים כזו. בלתי יפה בצורה לא מתקבלת על הדעת. מאז התאהבתי כליל בגוף של האנה ועדיין אני נורא מתוסכלת שאת סוג הגוף שלי אי אפשר לראות בטלוויזיה.

אין ציצים ממש גדולים בטלוויזיה, שמתם לב? אולי ציצים ממש גדולים זה כבר יותר מדי גס? אבל הייתי מסתפקת אפילו בציצים קצת גדולים, לא צריך ממש גדולים, סתם כדי שיהיו גם מהדוגמא *שלי* בעולם הרחב. למה לא? אני לא קיימת? אבל גם אין נשים עירומות גדולות בטלוויזיה.הנשים העירומות הן קטנות, רזות. תמיד הן לא נראות לי ממש עירומות כי כמה עירומה את כבר יכולה להיות כשהגוף שלך כל כך גנרי? כאילו, הקטע של העירום הוא ההפתעה, לא? זה שאי אפשר לדעת ממש איך הגוף הזה עומד להיראות כשהוא לבוש והינה, עוד רגע, הכל יהיה כל כך גלוי וגס ונהדר. אבל אני לא גבר, אולי גברים רואים הבדלים של ממש בין הגוף של סוקי מ"טרו בלאד" לגוף של וירג'יניה במאסטרס. אולי גם אני הייתי יכולה לראות הבדלים אם הגוף שלהן לא היה בעצם דוגמת הגוף היחיד שמותר לראות. 

ומה שמעניין הוא כמה מעט נשים מחזיקות בגוף הזה בעל הבטן השטוחה, השדיים הזקורים והתחת הקטן. כנסו פעם למלתחת נשים, זה שוק. אני זוכרת שאני נכנסתי פעם, כשהייתי ממש צעירה, כשהייתי בטוחה שהגוף שלי זה מין מוטציה מוזרה של גוף נשי שאסור לאף אחד ממש לראות ורק גברים בשיא חרמנותם יכולים לסבול מין דבר שכזה.

אז נכנסתי למלתחה שהייתה מלאה בנשים, דווקא צעירות ואיך שהן נראו... זה גרם לי להלם. כי למרות שהן היו רזות הגוף שלהן בכלל לא היה יותר יפה משלי. הוא היה גוף. אחר. עם פרופורציות אחרות ומרקם עור אחר וקימורים אחרים ורגליים אחרות ותחת אחר ואולי אפילו כוס אחר, אבל זאת הייתה התקופה הנהדרת ההיא שנשים עוד לא הורידו שערות כוס, אז אין לי מושג. אולי אחת הייתה ממש כוסית על מהסוג שנראה עכשיו שרק הוא בעצם קיים. 20 ומשהו נשים, אולי יותר, ולכל אחת גוף אחר, שלה. כמה סרטים בטח נאכלו במלתחה ההיא, כמה סרטים כולן בטח עדיין אוכלות.

אני לא יודעת מה בדיוק אני מנסה לומר, אולי שהגיע זמן הפיוס הגדול עם הגוף. זה קל עכשיו, כשאני בהריון. הציצים שלי זה הדבר הכי יפה בעולם, בחיי. לא ראיתם דבר כזה. וגם לגוף כאילו מותר פשוט להיות, בהריון. לי מותר פשוט להיות: עייפה, רעבה, זקוקה לזמן עם עצמי, שמנה, בעלת תאבון ותשוקות משונות. כל מה שאני בעצם בדרך כלל, רק עכשיו עם אישור. זה קצת אבסורד וקצת עצוב והלוואי, הלוואי, הלוואי שהתחושה הנינוחה הזו של מותר לי להיות מי שאני תמשיך גם אחר כך.

אז כן, מזל טוב לנו :) כנראה שזה מה שבעצם רציתי לספר.

 

 




דווחי על תוכן לא הולם