לפני 16 שנים. 7 באפריל 2008 בשעה 18:57
טוב, הגעתי לנקודה בה אני מחליט- די!
להפסיק לצפות, כך פחות אתאכזב.
להפסיק לנסות להבין- יש דברים שפשוט לא תלויים בי,
ורק לדעת שהמחשבה של האחרים פשוט יותר משונה משלי.
השעור שהכי קשה לי איתו, הוא שאני חייב להפסיק לבטוח,
כי הפעם , מתוך הבטחון הרגעי ,
חשפתי את החלק הפגיע ביותר בי-
וחטפתי חזק בבטן,
לא ידעתי שהיא עדיין כזו רגישה.
קשה לי, הפעם להניע את הרכבת שלי,
אבל אני מחליט לעבור לתחנה הבאה,
אם בכל זאת ברצונך להצטרף לנסיעה-
לשנות מיד את הגישה,
למהר ולקנות כרטיס, ולשלם את המחיר לו אני ראויי!
הרווח כולו יהיה שלך......שלנו.
next!
?
עוד מעט נוסע עם חבר יקר,
משום מה תמיד מתלווה אלי במסע , שלא במודע.
אני הולך להיות הכי שמח שאפשר,
מסיבת רווקים נעשה לו כהילכתה.
ירושלים הינה אני בא!
