כשהייתי ילד קטן, וכשאני חושב על זה- וואלה זה היה מזמן,
הייתי אוהב להגיע לבת ים.
צריך להבין את זה- חייתי בעיירה דרומית ושכוחה-
וטיול לדודים בבת ים היה שיא.
בן דוד שלי גדול ממני בעשר שנים,
וכל פעם שבאתי היה לוקח אותי לים,דרך בית הקברות המוסלמי.
כשבן דוד שלי התגייס הוא היה מגיע אלינו הרבה, בעיקר כי החברה שלו שרתה שתי דקות מהבית שלנו.
לי היה ממש כיף איתם,
ואפילו בתחונה שלהם נהנתי לרקוד איתם את "ריקוד הציפורים" ( הייתי בכיתה ו').
עברנו לראשון, וכנראה שככל שמתקרבים-פחות מתראים,
או שזה הגיל- פשוט קשרים משתנים.
מידי פעם בן דוד שלי ה"פקח" היה רואה אותי במסיבות , אז ב"חוף המערבי",
ומלשין להורים, או דואג לבוא ולהציג את עמו בפני החבורה, בעיקר החברות,
הרי הוא היה בודי בילדר חתיך ושרירים עשו להן את זה.
ואז היה הסכם שאני לא מלשין לאישתו.
מידי פעם היינו נפגשים בעיקר בארועים משפחתיים,
ולאט לאט אני הפסקתי ללכת- כי כמה אפשר לשמוע " נו מה איתך? מתי חתונה?"
ובפעם האחרונה שראינו דיברנו קצת על החיים.
ולא היה שום סימן למה שקורה בפנים.
לפני פסח, בבדיקה פולשנית,
גילו לו שהוא אכול מבנים כבר 10 שנים.
בן דוד שלי איש חסון מאוד,ספורטאי מפותח שרירים.
בן דוד שלי בכלל לא מעשן,
בן דוד שלי גווע עכשיו-ולא רואים עליו כלום!
אימא אומרת ש"צריך" להיפרד,
אני לא כל כך יודע איך.
לפני 15 שנים. 2 במאי 2009 בשעה 6:30
