כל כך הרבה מחשבות רצות לי בראש,
דאגה בעיקר,
כך שכל הכעס הפך לרעש רקע.
אפילו הרכבת שלי שחונה קצת בצד,
מאז שהכרתי את המלאך שגרם לי להבין שאיבדתיי קצת שליטה,
מתחילה לקרוץ, מתחת למרבצי האבק.
אולי זה הזמן להתחיל ולהתנייד בתחנות נוספות?
חושב על דברים שנאמרו לי היום,
ומודה זה לא עושה לי טוב.
למה אנשים חושבים שהחיים שלי כל כך טובים,
ולכן הם יכולים לשתף אותי בחרא שלהם?
אני לא רוצה להיות "בור סוד"
אבל כנראה שאני כזה....
שומע את הסיפור, לא יכול להתחמק ממנו-
ובא לי לבכות כמו ילד קטן.
הרי אני כל כך מכיר את זה, מכיוון אחר.
פצע שאני מנסה להסתיר, ושלא מגליד.
כל הפחדים שלי צצים,
הפחדים שהובילו אותי ובנו את מי שאני,
אבל הפעם חלק מהם מתממשים,-
כסיוטים אצל הקרובים אליי ביותר.
מסתבר שאי אפשר לברוח מהעבר-
הוא תוקף אותך תמיד, וחותך בבשר.
אמנם דאגתי קצת לעצמי היום,
ושהיתי הרבה מעבר מהמתוכנן ,
אבל מודה,
עם כל העייפות-אני לא נרדם.
כל כך בא לי להיות במקום אחר,
כל כך בא לי להרגיש אחר.
אני משכנע את עצמי שהינה זה עובר,
ושוב חוזרים לחייך ולהנות.
אני מתגעגע למומי שאוהב לטייל, לצחוק ולבלות.
אני מזהה את מה שמריץ אותי לכיוון שאני בורח ממנו -
מאז שהבנתי שאני יכול לאהוב את עצמי קצת יותר,
אבל עכשיו משהו בי בוער- אבל זה בשליטה,
לא רוצה לחזור למקום שממנו ברחתי.
עכשיו אמרתי (למישהו שאני מאוד שמח שהוא בסביבה שלי)
שאני פורש לישון.
כל מי שמכיר אותי יודע- מי בכלל יכול לישון.....
אבל פשוט רווי מידי בכדי לדבר......
ומודע מידי כדי לא להדרדר.
אולי עוד מעט הכוכבים ישנו את המסלול,
ואיתו גם המצב ישתנה?
לפני 15 שנים. 26 במאי 2009 בשעה 21:38
