עדיין לא

זו השאלה.

השאלה אם זה עוזר במשהו.
כי המחשבות עדיין שם.
הצורך שיאהבו אותי. כמו שחקן על במה. נרקומן של חיבוקים.
הלוואי שהייתי יודע איך לכבות את המתג הזה ולחיות קצת את החיים שיש לי.

לפני שנתיים (או שלוש? ק', כפרה, אני עדיין מחכה לתשובה ממך!) אשתי הייתה בחו"ל בסוף אוגוסט ובגדתי בה כאילו אין מחר. היא כמעט לא התקשרה. החלפנו כמה סמסים פושרים. לפני שנה, אותו הדבר (עם מ', שלא תקבל את הלינק, בעיקר בגלל שעדיין יש לי רגשות כלפיה).
השנה, דווקא השנה, כשאני לא עושה כלום, היא מתקשרת, מתעניינת, זה נשמע כאילו שהיא חושדת ואין במה או במי.
משונה.

תגידי, מתי היית פה? לפני שנתיים או שלוש? לא, כי בדיוק עכשיו יש לי בית לבד וחשבתי איך זה היה להזמין אותך שתעשי לי נעים.
מוזמן לבלוגך? חיח.

יש לה בחור חדש ואני לא מצליח לשמוח. נהפוך הוא. אני מבואס רצח. לא מזה שהוא שם, היו לה כבר אחרים בעבר, מזה שהוא חדש. שהוא מכיר אותה, לומד אותה, מגלה אותה. מבלה איתה. מזה שהיא עושה לה נעים. מוצצת לו. בטח בולעת.
יש לה בחור חדש ואני, במקום לפרגן, מפנה לה עורף. אני כאילו קורקטי, אבל בתוך תוכי אני מניאק, רוצה שלא ילך להם, שהוא לא ימצא חן בעיניה. שיהיה נמוך, שמן, מכוער, שלא ימשוך אותה. שלא יצליף בישבן כמו שהיא אוהבת.
כל כך רציתי שהיא תמצא אהבה, שתשתחרר ממני. שתפרח. מגיע לה כל כך. אלוהים, אני אוהב אותה בתור בן אדם ומאחל לה את כל הטוב שבעולם ועכשיו כשזה קורה (לכאורה, היא לא מספרת פרטים), כל מה שאני מסוגל לחשוב זה למה היא לא באה אליי.
אני מרגיש רע עם זה, עם הרכושנות הזו והקנאה. זה לא הגיוני בכלל. אני פה הנשוי, היא הרווקה. חודשים ארוכים קיוויתי בתוך תוכי שהיא תזרוק אותי ותתחיל ממקום בריא יותר, נעים, מלטף, שיאהבו אותה כמו שמגיע לה. שיהיה לה סקס מטורף, שהיא תחייך. ועכשיו אני מוצא את עצמי מתבאס כשהיא לא עונה לי במסנג'ר, מתנהג בצורה קטנונית. אני נגעל מעצמי. אני נכנס ללופ של מחשבות מטופשות. הייתי צריך לעזוב את הבית בשבילה, אני אומר, אבל יודע שזה שקר. שקר לבן. שקר אפור. שקר שאני משקר לעצמי. כמו אז, כמו היום. לפחות אני עקבי.

האמת? אני טיפונת מקנא במי שהכל ברור ונהיר לו. אצלי זה עובד קצת אחרת. אני מניח שאם הייתי חייב להגדיר את עצמי הייתי הולך על סטרייט. זה הדבר היחיד שאני סגור עליו. ובאשר לשליטה? פה הדברים קצת מסתבכים, או משתפרים, תלוי בנקודת ההשקפה.
אני מניח שעל הסקאלה של 1-10, אני בערך 8 בשליטה (בעיקר מנטלית, פיזיות עושה לי את זה פחות) וכדי להשלים את התמונה, אני 2 (אולי 2.5) כנשלט. אם מישהי שאני אוהב ומעריך תשפיל אותי, במסגרת משחק, יש יסוד סביר שזה יעמיד לי. אבל זה תלוי מי, מה, מתי ובאילו נסיבות.
אז אני עדיין מחפש את עצמי וגם את ההיא שאיתה יהיה לי נעים וטוב. האם היא צריכה להיות סאבית? מתחלפת? קשה לי לענות על זה. היא צריכה להיות הגונה, דיסקרטית, כנה, אמיצה. ההגדרות פחות חשובות.

יכול להיות שסקס הוא רק הסימפטום של המחסור והמצוקה שלי. שאני צריך אהבה. חדשה. טובה. בריאה.
שתגרום לי לנשום עמוק. שתיקח אותי לגבהים של הכרתי. בלי אילוצים, בלי זיופים, בלי "על יד". פשוט אהבה.

זה לא עניין של שליטה, לפחות לא אצלי. אני יכול ליהנות משני העולמות, במובן מסוים. אני אוהב להיות למעלה ו(גם, אבל פחות)למטה.
אבל זה אל העניין. זה עניין אחר. אתה נמצא במקום שאתה מאושר בו באופן חלקי ונדמה לך שלכולם יש חיים נורא מאושרים.
אתה אמור להיות שמח בחלקך, ילדים יפים וחכמים, בת זוג מתחשבת, עבודה סבירה, משכורת מעל הממוצע.
אם מישהו יוציא את מילון הבורגנים השלם, הוא ידביק תמונה שלי על הכריכה. אוטו משפחתי, קצת זיונים מהצד, תחושה נוראה של החמצה.
שאם רק היה לי אומץ. שיש מישהי שתאהב אותי חזק, קרוב, בעוצמות נואשות. אבל אז אתה חושב על המחויבות החדשה, היא בטח תרצה ילדים ואז כל העסק יתחרבש מחדש. אז אתה נשאר במסגרת, עם כל החרא שיש בה (וגם קסם וכיף, שום דבר הוא לא חד מימדי) ונורא מקווה שפעם, אולי, הדברים ירגישו אחרת, או שיהיה לך אומץ לעשות מעשה.
ואתה פוחד ועצוב. שומע בלוז ישן ועוד רגע זולגת לך דמעה. זה נורא להתנהג כמו זקנה נרגנת כשבעצם עוד יש לך סיכוי להצליח. לשנות. לאהוב.

אני רוצה להרגיש עכשיו את כל התחושות הנעימות שחסרות לי. יד חובטת בישבן. יש חופנת שד. הפה שלה נסגר על האיבר שלי.
אני רוצה לקלל אותה, להרגיש אותה נכנעת, מתסרת, מספרת שהיא חושבת רק עליי כשהיא מאוננת ומזדיינת. אני רוצה להרגיש בעלות עליה. אבל היא כבר בסיפור אחר ולי אין סיכוי להחזיר אותה, אולי ליום יומיים, אולי למציצה חפוזה. יותר מזה אני כבר לא אקבל. אני צריך כלבה חדשה. טרייה. צייתנית. שתעשה הכל בשבילי.

זה המקום שבו אני רוצה להיות חזק. אבל גם חלש, אנושי, פגיע.
כאן אני מקווה למצוא פרטנרית למשחקים הקטנים והמלוכלכים שלי.
אני אקרא לה כלבה והיא תמצוץ לי בשקדנות, בקפידה.
אני אלביש ואפשיט אותה כמו בובה. אני אשחק בה והיא תציית
היא תהיה הזונה הקטנה שלי ואני אצליף לה בישבן. אחר כך אחבק ואנשק אותה. הלילה הקר יעטוף אותי בזרועותיו ואני אחזור על חיי הבורגנות המשמימים שלי.
כשזה יקרה, אולי, סוף סוף, אני ארגיש שאני אדם שלם. שחי את החיים ולא רק סופר את הימים, מסמן איקסים באיזו טבלת ייאוש מטאפורית אך מוחשית.