והשם שלך עולה על הצג.
אני לוקח נשימה עמוקה לפני שאני עונה.
יודע שתכעסי שאני עדיין במשרד.
״איפה אתה?״
את שואלת. בלי הקדמות.
״עדיין במשרד״.
אני עונה. בכוננות ספיגה לאנרגיה שתגיע.
שתיקה קצרה.
כשאת מדברת, אני שומע צל של חיוך בקולך.
״מי עוד במשרד עכשיו?״
״אני. יש לי עוד דברים אחרונים לגמור.״
״ברור״ והקור נושב מקולך.
״תתפשט״
״מה????״
״אתה לבד, נכון? תתפשט״
הפחד מצמרר אותי. אני יודע שכולם כבר עזבו. ובכל זאת חושש.
״עכשיו״ את אומרת. בקול רגוע ומלטף.
אני עושה כרצונך. תוהה איך זה יגמר.
מוריד. חולצה ונעליים. גרביים ומכנסיים.
בשתיקה. יודע שאת מקשיבה לכל צליל.
״הכל״. את אומרת בקור.
ואני פושט גם את התחתונים.
״ועכשיו, לצד השני של השולחן״.
את אומרת. מזכירה לי שהצד של המנהל החשוב לא שייך לי במערכת היחסים הזאת.
״כן גבירתי״
אני ממהר לצד השני.
״יפה. ועכשיו… שים אותי על ספיקר״
החשד מאוזן זרה שתשמע את בשיחה שלנו מחריד אותי ומדליק אותי במקביל. אבל אני מציית.
״שים ידיים על הקצה הרחוק של השולחן״.
אני לוקח נשימה עמוקה. שם את הידים על הקצה הרחוק, רוכן על השולחן, כשאני מאוד מאוד מודע לגבי המופנה לדלת המשרד הפתוחה.
״ראש על השולחן. תחת למעלה.״
ברור לי שאם מישהו מהעובדים או העובדות שלי ימצאו אותי במצב הזה - אני גמור.
״יפה לך ככה״ הקול שלך מהדהד בחדר ובמשרד.
״לא לזוז עד שאני אגיד אחרת״
אני נושם. מפוחד.
צליל עקבים מהדהד בקומה. מחריד אותי לרגע.
״גבירתי…״ אני מנסה להתחנן על חיי.
״שקט״. את נשמעת קרה וחותכת דרך הדיבורית.
העקבים מתקרבים לכיוון המשרד שלי.
לא מאיטים ולו לשניה.
אני שומע אותם חוצים את סף הדלת.
מרגיש את הידים המונחות המותניים שלי באותו הרגע שבו את חודרת אליי בתנועה אחת.
הצרחה שלי מהדהדת במשרד.
״אמרתי לך להיות בשקט…״