סיפורים מקצה השוט

לפעמים נראה כי אחרי שנה  שכזו תמו כל המילים.

ובכל זאת, משאלת לב.

שנדע תשוקה טובה, וריגושי בשרים, שהגבולות היחידים עליהם נדבר ואותם נדחק יהיו הגבולות

הפיזיים, המנטאליים, שבתוך תשוקותינו. שמתוך כוונות דימיוננו נראה אך תאווה ואהבה ויצר.

שנדע לאהוב. שנשכח לשנוא.

בדילמה בחג האורים שאין בו אור, בין לַטְקֶס לְלֶיְטֵקְס אני בוחר, תמיד בשני. ללא פחמימות, ללא שֻׁמָּן, אך מַדִּיף, מְיֻזָּע, חושני, חלקלק ועוטף.

לרחף, להתכרבל, לעטוף, להזיע ביחד, 

לסכוך, להתל בגוף, לשמור מכל משמר,

כי תחת השמיים יש רק רוע,

ותחת סדינים אפלים יש מזור.

ותחת. כמובן. אי אפשר בלי.

נשאלתי מדוע איני כותב לבלוג. החלטתי להשיב.

הכתיבה נולדת מתוך שכבות של זרות, החמצה ודחף. 
הכתיבה האירוטית נכתבת מתוך תשוקה נוטפת, מטונפת, אותה זימה מהתלת שהופכת את הגוף למכונה ואת המוח לנקודה. שנים ארוכות כפתתי, הכבדתי, העמסתי, ייזעתי, פקדתי, עטפתי בשר נשים ריחני בלייטקס חונק, חייכתי למראה פה מרייר וגוף מתפתל, צילמתי פרטים, אגלי זיעה, שוטים נוחתים, סימנתי, פיסלתי, יצרתי מציאות לא מדומה של חשקים ותחינה לעינוי, הפעמתי. נפעמתי מהשטחה מרוממת, נסקנו לתהומות, צללנו לשחקים. היא טופפה בסטילטו על אבני מדרכות בערים קרות, בלייטקס, קולר ורצועה, בתוך בועות מאלחשות. איפסנתי אותה בכלוב שם בעיר הבירה הצפונית, בלילות מענגים, עיניים כלו אל חמוקיה המושלמים. וכעת. אני זר בארצי. הלבנט אינו חלק ממי שאני. הטירוף שלי הוא נוזלי, לא משיחי. ואולי בשל כך נדמתי. ממתין לשינוי כוון אמפליטודה, מייחל, מוותר. אוולד מחדש. לא יודע.

וכעת, כל שנותר בתוך הכאוס, הוא לרחף.

לא כל יום פורים.

היום כן.

מחפש לחפש.

ראויה.

לאחר שנה סוערת, סוגרת, מהתלת ומשנה חיים - הפרופורציות אולי השתנו. למי יותר. למי פחות. בהיותנו אבק ברוח מול כוחות הטבע, וירוסים אדישים ומוטציות חושפות שיניים, המאווים האישיים, מרתקים ככל שיהיו, אולי מפנים מקום לחלומות צנועים יותר. כל אחד ודאי מייחל למקום משלו. כל אחת ואחד כפי תשוקתם. למעלה. למטה. בכליאה משחררת, בכפיתה מחבקת, באחיזה איתנה. אבל המקום הצטמצם. פחות רעש וצלצולים, פחות לתפוס את מקומו של אלוהים, פחות לדעת. יותר ללמוד. יותר לשאול. להיות קשוב. בלי לוותר על היצר. היצר - טוב שהוא שם - כי בלעדיו - מה נותר? בימים אלה של חוסר וודאות מספיק מרתף קטן - לכלוא בו תשוקות כמוסות, לממש תאוות, ובהיעדר מרתף - גם מיטה. או קיר - עליו ניתן לעקוד, עליו ניתן להסמך בזמנים של צלילה. גם כסא ייספק. מקום לשבת עליו. לנוח. להרגע. להיות חפץ. גם כסא פשוט הוא בית.

שהיה.

כל תצלום שעולה באלבומה המפואר, מחיה מחדש את הימים, החודשים, השנים. כל תצלום הוא עדות נישאת לחוויות נצח. כל מקום, סתמי ככל שיהיה, היה עבורנו גלגל ענק שהניף והנחית וסבב והפך את כל חושינו. כאילו לראשונה. כל שהות ארוכה בצינוק העינויים הייתה עבורנו חופשת סוויטה. החיבוק הענק. החיוך, הלקיחה, ההשלכה, הרעד, הקיבוע, היזע, הטלטלה, השריקות על גופה, הנוזלים, העיניים הקרועות, החדירה האינסופית, תוך כדי היותה מרותקת בכל רמ"ח, האנקות הקורעות מתמהיל של כאב ורעב ותשוקה. השקט. העיטוף. הארוחות שהופיעו יש מאין והוגשו בתא הכאב. כל אלה תועדו בעיניים אוהבות ונפעמות. ומדי פעם - הבלחה אל המסך.

היום היא אמרה לי - מה הקשר בין החתימה הצפויה, הפונט הסתמי, ובין חגיגת החושים שהונצחה, שכל פעם הייתה קדושה וחד פעמית?

צודקת - אמרתי. קדושה וסתמיות לא הולכים באותו הנתיב. שיניתי. עדכנתי אם כך, לחתימה תואמת את הדינמיקה, התנופה, הריגוש שהיה.

תודה על עיניך דקות ההבחנה. את תמיד כל כך נכונה. כמעט תמיד.

רגע לפני שהמסך יורד על בידוד מלטף, על כליאה נעימה ועל ארוחות גורמה מקופסאות שימורים,

 ולפני עלות השגרה, שאון האוטובוסים, העבודה הכפויה, הצפיפות, הצעקות, מוסיקת הבסים בצמתי

רמזורים, היכולה להביא כל אדם סביר לכדי רצח ספונטני, ממש בעת הזאת, בתפר שבין התקופות,

התחוור לי באחת ומתוך פיק ברכיים מפני הבאות - נשלטת, שפחה, כלבה, (כל האמור בלשון נקבה מכוון גם לזין) - עדיף.

ללא הרהור, ללא חבר טלפוני. ללא היסוס. בראש מו(שפל)רם-בגעגוע לטוב הזה שהיה.

להתראות בעוד מאה שנה.

כמה טוב היה ברחם. ראש קטן. כי אין ברירה. הנחיות ברורות. שליטה מנטאלית לעילא. בחסות המדינה. פרוטוקולים.

שיטת המקל המחוטא והגזר הרחוץ. ענישה ע"י מסוקסים במדים. להשאר בבתים.

להשאר בכלובים. תזמונים. מסיכות פנים. בידוד. אין יוצא. אין בא. מזון בהקצבה.  עכשיו כן. עכשיו כבר לא.

איכון. אח גדול יודע כל. אגיד אותך לשב"כ. ניילונים שקופים בוהקים. באשנבים. על הפנים.להקשיב. לציית.

 כמה טוב להיות נשלט. של קורונה.

הצעה ליצירתיות בציור אקריליק בבידוד חברתי

יש להניח את משטח הקנווס בצורה שטוחה ככל האפשר וללא ניע.

צביעת משטחים תבוצע עם כפפות לייטקס, למניעת כל מגע.

ניתן להטביע בעוצמה כפות ידיים על גבי היריעה, ולצבוע באמצעות

כפות הידיים. משיכות מכחול מעניינות ניתן לבצע ע"י טבילת שוט זנבות

ארוך במיוחד, במגוון צבעים, ואז, ממרחק בטוח של 2 מ', להצליף על גבי הקנווס,

לקבלת אפקטים זורמים, יצירתיים ואבסטרקטיים, כל אחד כפי כישוריו.

חשוב לשמור על היריעה מפני וירוסים תוקפניים, באמצעות הצמדת מסיכה,

שתבטיח אורך חיים ליצירה לאחר שהושלמה.

בהצלחה.

בתוך הסגר הזה, והבידוד ואיטום המחשבה -

החלטתי לעשות מעשה.           סגר כהלכתו.

ראשית לכל חיפשתי בכל פינה אחר חמץ שנותר.

השתמשתי עפ"י כל מצווה. בנר שהיה על שידה, כבוי

ומדושן נטיפים מאותה הפעם שצרחת - שעווההה?

ואני הנהנתי בכן זדונית. וטפטפתי על הגב המושלם, הקעור, המיוזע.

וגם בנוצה עפ"י כל כלל, נוצה חדשה שהענקת לי פעם, אבל

מעולם לא ליטפתי בה. כי יש לי אביזרים אחרים לליטוף.

נר ונוצה בכל פינה חשוכה. ומצאתי חמץ! בדלי עוגית פה ושם,

מתחת לספה העמוקה ששימשה זירת משחקים. בדלים שהשלכתי

בכדי שתשיבי על ארבע, בפיך,  ולא מצאת את כולם. וויתרתי.

בהמשך הגעלתי. כלים. את כולם, למען הסגר הטוב.

הגעלתי גאגים, כדוריים, טבעתיים, נשכנים, פוערים, ממתכת,

מעור, מסיליקון. שלשלאות פלדה, אזיקים, הוטבלו למשעי במים

רותחים,  צוחצחו והוכנו לשימוש מרתק, לפעם הבאה.

הבאתי את שלל השוטים, והרחתי. והחלטתי אותם לא אגעיל. השוטים

שוטי עור, שיודעים להצליף בגמישות יתירה, וניחוחם מבושם. תמהיל

דק של ארומת השוט שהתבלה, ועור הגוף שהוצלף.

ניחוח כזה לא מגעילים.

בישולים. דבר של מה בכך. והעם מלין על מחסור בביצים. בכל בית

אב יש לפחות שתי ביצים. לפחות. בימים קשים חובה להיות יצירתיים.

שם למעלה שומרים עלינו היטב. ולא דווקא מפני הנגיף.

שומרים על חירותנו. חירות המחשבה בתוך הסגר. חירות אי העשייה,

שהיא כל כך חשובה.

ומסתבר - שכולנו. ממש כך. קצת נשלטים של הסדר. הסגר.

הידקתי מעלי את השמיכה הקלה, פקחתי עיניים לכדי חריץ, מסך הבידור ריצד.

ההייתָ סגר, ההייתְ, או חלמתי חלום?