חיה

לקרוא סיפורים של אחרים ולדעת שגם אני יכולה. ממש מניע לכתוב. החלום של הלילה. מקס, דן. משהו בו עושה לי לכתוב. האדם היחיד בעולם שגרם לי לכתוב פעמיים. לא להאמין כמה כוח יש ליופי שלו. לא הסיפור הקשה ולא החבר האוהב לא הביאו אותי למצב רגשי שפל כל כך שהתפתתי לכתוב. רק הוא הגבוה הזה עם העיניים הכחולות , השיער הגלי שמפוזר על כתפיו הרחבות. זה עם החברה. לא ברור אם זה תסביך אם, למרות שברור שכן. מה יש בו שמחשבה עליו גורמת לי להצטער על החיים הנוכחיים שלי ויש לי דבר או שניים בחיים. איזה כוח פנימי של עוצמה אינטלקטואלית הוא מקרין. עם הספרים העבים והלימודים הבלתי פוסקים בשאיפה לשלמות. הוא לא נתן לי הזדמנות להכיר אותו מקרוב, מאס בי כמו בעוד מעריצה,מרבות שנופלות שדודות לרגליו. איזה גדר מחויכת הוא בנה סביבו של רוך מושך ומרחיק ללא רחמים. לעיתים זה נראה שעד שלא אבין אותו לעומק בהכרות כלשהי, לא אשקוט.

אני מרגישה את הנוכחות שלך כאן.
אני צל של שדה עפה בין עצי היער הקודר של הסייבר ספייס. רוחות רפאים שונות נתקלות בי. אני נבהלת, צופה בהן כמה רגעים וממשיכה בדרכי.
אני מחפשת אותך עם החושים, מחדדת אותם לכדי רגישות שיא.
לפעמים מזהה את התמצית הריח שלך באויר וישר עפה לכיוון האפל ממנו הוא מגיע.
לפעמים נדמה שאני מזהה את הגחמות שלך בפינות נסתרות של היער ואני בטוחה שתיכף אמצא אותך, אבל אז מתגלה עוד רוח רפאים בחלל ואני ממשיכה הלאה.
אני נהנית לחפש אותך ביער האפל.
המשיכה שלי אליך היא על טבעית, סוג של חלום בלהות מטורף. אני לכודה בתוך היער הזה מידי לילה כמו עכבר במבוך.
השיטוט בלילות בין הדמויות השקופות נותן לי תקווה שיום אחד אמצא אותך ותתגלה בפני.
כשתתגלה בפני תהיה מואר באור הירח ותגרום לי הנאה עצומה עד לכדי כאב.