אני שוכבת ליד הקבר שלך כמה מבטים אליי
כנראה חושבים שהשתגעתי, השתגעתי?
הנה אני והמצבה שלך, אתה שם למטה מתחננת שהאדמה תבלע אותי איתך.
״יום יפה היום״ אני אומרת בקול רם, בזמן שקרני השמש החמה מלטפות אותי בשלווה.
שומעת מרחוק ״את בסדר?״ מתעלמת.
שוב ״את בסדר?״ מרימה אגודל למעלה... רק שקט בבקשה...
מי כמוך יודע איך אני יכולה לזייף רגשות.
-אז הכל בסדר?- אתה שואל, רק אני שומעת את זה?
״מתי תחזור אליי?״
-לא אחזור-
״אבל אוהבת עד נצח, איך לא תחזור?״
שקט
שונאת את השקט הזה
את הנואשות לכל משהו שקרוב לאהבה שלך והסלידה מהכל.
הריי ארור האדם שינסה להיכנס לפה...
איך יש סיכוי להתחרות בך?
אז אני מחבבת לשלוש שניות ואז עושה הכל כדאי שיברחו או בורחת בעצמי, אח״כ מקיאה הכל ושוב שינה.
״נו איך? מצאת שווה שמה?״
-את יפה היום-
״אל תעבור נושא״
-את מדברת שטויות-
״אנחנו רגילים, תענה״
-לא! קרציה לא!-
מחייכת חיוך גדול ״מעולה״
-איך שם?-
״כפרה עלייך, אפילו העצמות שלך שוות יותר מכולם״
-כן, רזיתי מאז-
״סקסי״
שוב השקט הזה... חם לי, השמש כבר צורבת אותי, מכאיבה, חונקת.
השקט הזה הוא שלי.
המוות שלך ואני שונאת אותך.