ניסיון

אני מבולבלת. אחרי התחלה מוצלחת ושיחה קולחת הגענו לסופו של ערב.
יותר מדי שאלות. יותר מדי רצון שאני אכריז על משהו. עייפה ומובסת עבדתי היום. ושכחתי להתקשר אל נ', ו"שכחתי" להגיב על ה- SMS.
אני יודעת שזו אני שחידשתי מגע, אז מה? למה לצלוב אותי? הורדת לי את החשק. ואני עייפה אבל לא בא לי ללכת לישון.
האשמתי אותי בחטא שלא עשיתי כי נראה לך שאני מועדת לכך.
אמרתי לי שהייתי צריכה לחשוב על הכל לפני שבאתי.
התשת אותי.
לילה טוב אנשים.

אנחנו מסננות (של כלי מטבח, כלומר). עם תמיכה דיגיטלית. מכניסים בני אדם ומסננים. מה הפלא שהתגובות הן נרפות , העניים בוהות שעות במחשב, מקיימים קהילה וירטואלית, דיגיטלית. הפניות כבר עלובות ביודעין כמו היי, התגובות הבאות עלולות להיות נדושות באותה מידה. הפחד לדבר בטלפון הוא כביר. רק להוסיף פוסט/בלוג/הודעה/תמונה. ואם כבר נפגשים יש קודים וחוקים ודרס קוד.
וכבר דיברתי על פוזה? אממ, שנה טובה לכולם. בכל אופן.

אני שוב פה. בוהה במחשב. אני חושבת על הדואליות שלי, הונילית-קינקית, השליטה-הנרצעת. אני בת אדם מורכבת. כן. ואני יכולה להגיד שאפילו השקעתי כסף במורכבות שלי.
מה אני עושה פה עכשיו?! באמת?! אני חייבת לסיים הכל עד מחר ב-12. כמו שהבטחתי. אני לא רוצה להגיע לשם. לפתוח את הניירות ולתקתק. כדי שהוא יהיה מרוצה, וזה שמעליו ואז רק אולי אז יגידו, יפה מאוד, welcome to the club. עבודה, השעבוד האמיתי בחיי. זו תקופה כזאת וזה לא חולף. אולי הזמן לנדוד לארץ רחוקה.
פוסט מבולבל. כמוני.

אני מדמיינת אותי. שלושתן בסלון. אני משרתת אותן. הקולר על צווארי מחובר לשרשרת ארוכה אך מגבילה אותי לסלון. אני מתחרמנת מזה. אני מלקקת את רגליהן, מקבל ספאנקים קטנים בישבן, יורדת להן. אבל ככל שמתקדמת הפנטזיה, הן עומדות מפוסקות עם גאגים, אחת נשענת על הקיר, אחת פניה על הספה וברכיה על הרצפה, אחת נמשכת על ידי בעזרת מצבטים עם שרשראות מחוברות לפטמותיה. אני כלבה רק לשעשוע הגוף, אבל באמת באמת, אני רוצה אותך, זונה. ככה אני, מלוכלכת.