|
|
|
מחר הכל יהיה בסדר
אולי אפילו היום, עוד מעט
אבל כרגע, בא לי לצרוח,
בא לי להקיא,
בא לי לברוח.
יש לי את כל הטוב שבעולם
ואין לי דבר.
אוהבת עד כלות
ומרגישה בודדה עד אימה
ככה זה, דפוקה.
כמה טמטום יכול להיות באדם הנחשב איטיליגנטי?
למה אני לא לומדת, מטומטמת פשוט מטומטמת
כבר לא שם, לגמרי במקום אחר טוב ומיטיב
ועדיין מוצאת את עצמי מתגעגעת עד דמעות לאותה אשליה מתוקה ששימרתי
בדיוק כשאני חושבת שזה כבר עבר ונגמר
אני חוטפת את הגעגוע כמו אגרוף בפנים.
כמה הייתי רוצה להיות איתך שוב, כמו אז.
מטומטמת שמתגעגעת למה שאינו קיים וכנראה לא היה קיים מעולם, לא באמת
את היכולת לאהוב, לרגש ולהתרגש
חשה ריקה מתוכן. הכל חוזר על עצמו באופן סתמי וידוע מראש.
אולי הגיע הזמן לפרוש מהכל?
