לפני 11 שנים. 26 במרץ 2013 בשעה 18:32
השנה הינו בליל הסדר בביתו של אחי יחידי.
כשמשפחת XXXX מתאספת במקום אחד (לצערי לא כולל הקטנה שלי) תמיד יש רעש
ובלגאן, לא בלגאן של מריבות או עצבים, למרות שכולנו מלאי אנרגיות, אלא בלגאן של שמחה כזה
מה הפלא, כשיש 4 זעטוטיות בגילאים שנה וחצי עד גיל 4.5 (התברכנו בבנות) שמסתובבות בין הרגלים רודפות אחת אחרי השניה או סתם משחקות מתחת לשולחן וכו, שמח אצלנו וזה כיף.
הצעתי את עזרתי בבישולים לגיסתי העירקית, שסירבה בנימוס.
ידעתי שאצטרך לעזור בדרך אחרת ,הורי לא השכילו לעשות עוד ילד או שניים כדי שזה יתחלק ביננו אז ערכתי את השולחן,בהזדמנות זו אני רוצה להודות לאלוהי המוצרים החשמלים שהמציא את מדיח הכלים!!!
ארוחת הסדר נעשתה כהלכתה (בערך כזה) אנשים רעבים, עיגלנו קצוות.
גיסתי כמנהגה מארחת כיד המלך, יש לומר לזכותה שלמרות שבתחילת נישואיה כל שידעה להכין היתה חביתה וסלט ירקות.בעזרת עצות שקיבלה מאמא שלי ז"ל היא למדה לבשל כמו שצריך, כי אין מצב שאחי היה מסתפק בחביתה וסלט, יש לו דרישות "ילד מפונק של אמא" :)
אני הייתי הילדה של אבא, למרות חילוקי הדעות ביננו כמעט בכל דבר.
לטענתו אני לא יודעת מה אני צריכה לעצמי, והוא יודע הכי טוב בשבילי, ולמרות שהוא מודע לכך שבסופו של דבר אני תמיד עושה מה שאני רוצה, הוא ממשיך בהטפות שלו, (מתה על אבא שלי).
בקיצר היה כול טוב על השולחן
מרק עוף עם קנידליך
דגים מבושלים חריפים
צלי בקר
פול מבושל
סופריטו
אורז עם צימוקים ושקדים
כל מיני סוגי סלטים
ועוד הרבה מאכלים שכבר אינני זוכרת.
מה שכן היה חסר
קציצות פראסה (כורש)של אמא שלי
פסח לא עובר בלי זה, אין מצב.
אז בכורתי דאגה לכך שיהיה פראסה בבית כדי שאני אכין קציצות וזה לאחר ויכוח איך להכין וכמה זמן לבשל וכו.
עברו 24 שעות מאז שאנחנו תחת אותה קורת גג, מענין כמה זמן יעבור לפני שסירים יתחילו לעוף לכיוונה וכיווני :)
ווקשה פישרית קטנה מנסה ללמד אותי איך להכין קציצות פראסה שאני מכינה כבר למעלה מ-25 שנים.
צ'ה צ'ה צ'ה הילדים של היום :))
הקטנה שלי הייתה מאוד חסרה לי בערב החג, כמובן שדברנו בטלפון לאחל חג שמח, היא כבר הודיע שבעוד כמה שבועות היא מגיע לצפון ללא בן זוגה, בכורתי כבר קפצה ואמרה לה
"נעוף?"
הקטנה ענתה "כמובן שנעוף!"
יופי הן יעופו ומי ישאר בשישי בערב בבית לעשות ביבי סיטר לנכדה? כבודה כמובן :)
כך הן אמרו, וכך יהיה.
אז לכל אלה שיש להם ילדים קטנים ומחכים שהילדים יגדלו כדי לעוף מהקן לדרך משלהן/ם
יש לכם טעות רבותי!
תמיד צריכים אותנו כהורים, ולא רק זה, הם גם מוסיפים לנו נכדים ונכדות, כן ירבו :)
הכי מעציב זה ללכת לחברה לניחום אבלים בשל מות אמא בפתאומיות.
מעכיר את שמחת החג.
מזכיר לנו עד כמה החיים שברירים ובלתי צפויים, ויש להנות מכל רגע רגע.
