ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

מכתבים שכתבתי לך

תמונות , שברי מילים מהחיים האמיתיים.
לפני 17 שנים. 14 במרץ 2007 בשעה 8:02

אלפא רומיאו 164
6 צילנדירים
מנוע 3000 סמ"ק
180 כוחות סוסים איטלקיים מתחת למנוע

צוהלים בקול שרק סוסים איטלקיים יודעים להפיק
כשאני לוחץ על הדוושה עד הריצפה

מד המהירות מראה 180 קמ"ש
והמרחק אליה מתקצר

כפר סבא: השעה 9 בערב
עיר שינה מנומנמת
קולות אחרונים של גסיסתו של יום

היא מחכה לי למטה
לבושה בג'ינס קרוע וגופיה לבנה שרק מדגישה את השדיים המושלמים שלה

" הויסה " אני אומר ולוחץ את דוושת הבלם מרגיע את הסוסים האיטלקיים
אני יורד מהאוטו
חסר נשימה

אנחנו מתחילים לחוג אחד סביב השניה
כמו שני מתאגרפים שעומדים את כוחם לפני המהלומה הראשונה
הזיקפה מציקה
שנינו סמוקים
פה פעור מנסים להסדיר נשימה
וכל הזמן הזה
העיניים
צורבות את מסלולן על הגופות המיוזעים שלנו

( שכחתי לציין זה היה בקיץ )

כמה זמן עוד נוכל לחוג ככה,
רק לאל הפיתרונים
המעגל מצטמצם
מביא אותנו לכדי מגע מרפרף האחד בשניה תוך כדי התנועה

כמה אלימות יש ביננו
כמה תשוקה
כמה פחד
תיעוב
שנאה
אהבה
איך כל הרגשות עושים בעירבוביה, מגיעישים את הדם
הרותח בעורקינו

מרפסות של קיץ , פתוחות לקלוט או שמא לפלוט את החום המעיק
אנשים גוססים בסופו של יום
מתים חיים
בעיר שינה מזוינת
כלל לא מודעים לקרב העומד להתחולל ברחוב
שם למטה
הוא שם
אם רק יעיזו להסתכל.

דוגמנית בביקיני נושאת שלט
סיבוב ראשון
והקרב הוכרע
בשניה הראשונה
אנחנו מזדיינים על מכסה המנוע
נאחזים אחד בשניה
בלי מילים
בדממה
כשרק
180 סוסים איטלקיים ששוכבים להם מתחת למכסה המנוע
עדים
למעשה האהבה.

******* המקרה הוא ישן , את הקטע הזה כתבתי עכשיו , אם היא תופיע אני עוזב הכל והולך איתה ************

לפני 17 שנים. 14 במרץ 2007 בשעה 7:58

ערב טוב חביבה,
אני אפתח ואומר שהמוח שלי קצת עמוס כרגע בנתונים ימיים ,מפרשים ושאר מלפפוני ים מכיוון שמחר אם ירצה פוסידון יש לי טסט.
אבל,
למרות כל האמור לעיל עברת במחשבותיי יותר מפעם אחת היום
ואתמול.
לעינייננו,
אל תטעי שוקי אני לא מתעלם משום שורה , מילה , אמירה,ציור או כל דבר שאמרת , כתבת או ציירת
נהפוך הוא,
אני מקשיב,
סופג,
לומד,
אותך
ומכל מילה אני יודע דבר אחד שמבחינתי לפחות הוא ממש לא מובן מאליו
אני רוצה להכיר אותך עוד
ועוד
ואז עוד קצת...
אני חושב שזה לא נכון להגיב על כל דבר שאת אומרת ולו מהסיבה הפשוטה
שזה שלך
רק שלך
ואני מרגיש שכל מילה שלי בנושא היא מיותרת , כתבתי לך כבר שאני סופג הכל
באמת,
אני לא רוצה להיות בצד שמגיב על כל אמירה או רגש
אני בן אדם שיש לו את היכולת להכיל את האחר בלי שום צורך להגיב,לשפוט,להעיר או להאיר .
האמיני לי ,
הדברים שלך לא נופלים על אוזניים ערלות
אני מרגיש אותך יותר ממה שאת מתארת לעצמך
יותר ממה שאני מוכן להודות .
כן אני גברי, כן המראה שלי משדר משהו ויש לי את כל השליטה על השידורים היוצאים מהגוף שלי, מודעות מלאה
אבל כמו שכבר הספקת להבין , אני מניח , אני אדם של המון ניגודים
והניגודים הם בקצוות של השחור והלבן
וכולם
חיים בתוכי בשלום ובהרמוניה
כשנכנסת לצ'אט בכינוי " מתעתעת " לא חשבת שתמצאי מישהו שמתעתע לפחות כמוך אם לא קצת יותר

יש לי עוד המון מה להגיד
וכל הדברים עוד יאמרו
אני מבטיח
אבל אני מסיים את מכתבי הארוך מכפי שהתכוונתי

אני משתוקק לשמוע אותך , לנהל איתך שיחה יותר רציפה
מי יודע? אולי מחר
אפשר להתקשר אליי מחר כל היום עד הערב למרות שלא בטוח שאני אוכל לענות( טסט
אבל אם לא
תשאירי הודעה
מייל
סימן חיים

לפני 17 שנים. 14 במרץ 2007 בשעה 7:55

רישמי מסע יום ראשון 18/2 ספארי רמת גן

גם בקצה האצבע הרגשתי אותך,
את משברי הגלים
את הפעימה האיטית
קצב של חיים.
לו הייתי יכול לשנות צורה
כמו תמנון
ובלי לנתק מגע
לחדור לתוכך
וכמו בסרט חורבן הוליוודי
כל העולם סביבנו כמו פוער עצמו
לקראתנו
מתכנס לו אט אל תוך עצמו
וחדל להתקיים
רק לזמן קצוב
לו אז
היינו פועמים לנו ביחד
אני בתוכך
ואת בתוכי
כאילו אחד.

-----------------------------------------------------------

הפנים היו זרות לרגע, העין לא יכלה
לקלוט את מכלול הפרטים
את המימד הנוסף
והנחיריים התרחבו לקלוט לתוכם את הריח
אותך
והזרות מתפוגגת
ונשארה את.
הידיים עשו את דרכן על גופך
כאילו לא עורכות את המפגש הראשון
ביננו
הכל היה נכון
ואמיתי
כל כך מוכר.

--------------------------------------------------------------

דיברנו היום , לא רק מילים של תשוקה ואהבה
דיברנו היום מילים של בני תמותה
המילים התערבלו להן ביננו
כמו לא מוצאות את מקומן בין שני האנשים הללו
כמו לא נמצאות במקום לא שלהן.
אבל הקשבתי למילים
מכריח אותן כמעט בכוח לסיים את הדרך
מהפה שלך
אל האפרכסת שלי
מילים שהיו חסרות ביננו
מילים של בני תמותה
כמו חבל אבטחה
קושרות אותנו
לקרקע המציאות
לקרקע בטוחה.

לפני 17 שנים. 14 במרץ 2007 בשעה 7:53

כשניגע,
איפה ניגע?
לאן נוביל את התשוקה הזו?
במה נזין אותה ? בדמנו הרותח
הגועש?
והשמש מעל
מונחת לה בשלווה מכעיסה שכזו
כמו מתריסה מולנו להעז
להתקרב
להתרסק .
ואדום מטפטף על בד שחור
טיפות מכלות של חיים
מתוות סימנים כנגד
העור החיוור
ובנגיעה
ובאגרוף קמוץ
שנפרש לאחר העווית
ללטיפה
וברגע הזה של פרפור
בין חיים ומוות
אבחר בך.

לפני 17 שנים. 14 במרץ 2007 בשעה 7:40

הידיים שהיו כה קרובות אלייך
סירבו להאמין שלא ניגע

סימטה חשוכה מוארת באור צהוב
קלוש
הדי העיר הטורפת את החיים נשמעים
בה
כאילו הגיעו מרחוק
ואני
ואת צמודה לקיר
לצידך מרזב חלוד מטפטף
ואני
קרוב אלייך
את מרגישה את הנשימה שלי
עלייך
ואת העיניים הירוקות
מסתכלות
חודרות
מאירות
כל תא ותא
כל עצב חשוף
אני מקרב את האצבעות שלי
לאף
מרחרח
ואז ניתק ממך

לפני 17 שנים. 14 במרץ 2007 בשעה 7:38

זרם של אנשים לה הפסיק להיכנס לי למשרד בזה אחר זה
כל אחד מהם פטרתי מעליי בתירוצים קלושים
חצאי תשובות
משתוקק רק לקרוא אותך
להספיק להגיד לך עוד להתראות
אבל כאילו להכעיס הזרם לא פסק והם הטרידו אותי שוב ושוב.
מה שהכי מרגיז אותי שאני לא אוכל לדבר איתך כל השישישבת.
ולעיניננו
מובן לי הצורך שלך לשמוע אותי מגיב לדברים שלך
אבל אני מוצא את עצמי שקשה לי להגיב
אני אעשה נסיון בכל זאת:
אני קורא את המילים שלך ובראש רצה לה התמונה
שלך
פשוקה מעט
וכל הגוף שלי מתעורר לחיים
תשוקה ותאווה וערגה עושים בעירובוביה בתוכי, מגעישים את דמי
המילים שלך נוגעות בו כמו בליטוף עדין, מציירות ביד מדויקת את מה שקרה
כמעט ויכול לראות את הפה שלך פשוק מעט , חרב,יכול לשמוע את האנקות הקטנות
יש שם כל כך הרבה במה שכתבת , יש כל כך הרבה במה המילים עושות לי
שאני יכול לשבת פה שעות ועדיין לא אצליח להביע במילים את התחושות
לכן אני אבחר במוצא הקל ביותר
הפשטות
דנה , אני רוצה להתעלס איתך
לרקוד איתך ריקוד של גוף
ונשמה
חוצמזה שאני פשוט ניטרף מהמחשבה לשמוע אותך גומרת לי באוזן יום אחד
אני הולך עכשיו אל תוך השבת
ואולי
רק אולי
אכניס כמה מהמילים שלך לכיס
ואקח אותך איתי בשקט
לבד
ואכתים את הנייר בזרעי.

לפני 17 שנים. 14 במרץ 2007 בשעה 7:36

אני לא רוצה,
להתאפק כשבא לי לזיין אותך
אני לא רוצה לחשוב
מה תגידי על זה שבחרתי לפתוח את המייל הזה דווקא עם זיון
אני רוצה להגיד
רק מה שאני רוצה להגיד ולא מה שצריך
לא רוצה להיזהר
כי מה אני יכול להפסיד?
הסכנה הכי גדולה שלי זה אני ולא אף אחד אחר.
אני רוצה להצמיד אותך לקיר בכל מובן אפשרי
כי זה נכון
גם אם תגידי לי שאני טועה
כל תא ותא בגוף שלי בועט וימשיך לבעוט
כל פעם שתנסי לתחום אותי בתוך מסגרת
בתוך הגדרה
קוביה
או כל אותו מושג שאנשים נורמליים משתמשים בו
אני קר
כשקר לי
ולפעמים אני חם כמו אש הגהינום בעצמה

למען הסר ספק
אני כועס עכשיו
מלא חימה
לא עלייך
אלא על עצמי
על זה שנתתי לעצמי להיות במקום
שהוא לא לגמרי אני.

הכדור אצלך
הוא תמיד היה
אני אלך רק כשלא יהיה לך יותר מה לתת לי
או כשתגידי לי ללכת