גם וגם

מחברת שנותרה על השולחן מאחד הילדים. אני פותחת אותה באופן אקראי ומתחילה לכתוב.
המלים והמשפטים מפוזרים על פניה, מושלכים לכל הכיוונים. פזר רב, כמו מחשבותי,
כמו התחושות שלי. מלה מתנגשת במלה.
אני חולפת דרך הימים
ללא שינה
ללא נשימה,
פשוט עוברת דרכם,
שקופה.
וכ"כ קר לי.

מתפקדת כרגיל.
תמיד הייתי מעולה בלתפקד.
חוסמת בפני את הרוח, את הרגשות. ורק החלומות האלה המסוכסכים, כואבים, חסרי המנוחה, אני רצה בועטת, נאבקת, טובעת, מתעוררת מיוזעת,
לבד.
שבת קודש, בלי הילדים,
גם בלעדייך.
הפרנו את קדושת היחד שלנו בשבת הזו.
אני קמה מהמיטה ושמה את בלאחסן בפול ווליום. הוא מציף לי את הבית ומכה לי בנשמה ושיזדיינו השכנים.
מציפה את הרצפה במים, עירומה. המלים שלו/שלנו חודרות בי, מטלטלות.
... הוא שלח לי אותה ברכות, כמו חלה טרייה, כמו ברכה של גשם צלול.... ועכשיו אני מתעטף בגעגוע...
..חבקני ולטפני את כל השנים הרעות והפסולות בגעגועים רכים של תום ואמונה,
השמחה כבר תפרח בנו מעצמה.
(סליחה גבריאל, אם אני משבשת).

אתה זוכר כמה התרגשתי אז מהמשפט הזה- "אהובתי היחידה לנצח נצחים" ומייד התאהבתי בגבריאל ובמשפט ובכל מה שהוא צופן בחובו עבורי- לדעת שיש לך אהוב אחד לנצח ושתעשה הכל כדי שזה באמת יהיה כך -"אהובי היחיד לנצח נצחים". וככל שאני מתבגרת, אני מוותרת על החיספוס, הציניות והסקפטיות ומתמלאת בתום ואמונה. בהבנה שבאמת ניתן כך- לאהוב לנצח אם רק מאמינים בזה באמת, אם רק נותנים לב וקרביים כדי שיצליח. אם לומדים לקבל את הנתינה.
אני מקרצפת את הרצפה והמחשבות סוערות בי,
האם לא ידעת להכיל את הנתינה שלי?
האם לא יכולת?
האם כשהסתכלת בעיני ראית שם שאין שום רוע, והן צלולות ואוהבות, מלאות בתקוה ואמונה.
הבית נקי וריחני,
אני מוציאה את גליל הניילון הנצמד מהמגירה ומלפפת סביב השטיח כדי לאפסנו לשנת הקיץ שלו.
אותו ניילון שקניתי אי אז לסשן שתכננתי לנו.
מאפסנת.