נוהנו מה יהיה? זה כבר לא צחוק.
מוצא את עצמי יוצא לרחובות בעקבות ריח השריפה בפעם המי יודע כמה השבוע, השמיים אדמוניים שחורים.
4:20 לפנות בוקר והילדות יוצאות בפיג׳מה לכביש האפל, צמודות לכף ידי כל אחת מצד.
שוב מציתים.
שוב שריפה.
הפעם הריח חזק מדי מכדי להתעלם ולחזור לישון.
הילדים ממאנים להירדם, עסוקים בלארוז את החפצים היקרים לליבם.
מסקרה אייליינר ורימל בראש סדר העדיפות. אני שומע את החשש שלהן ומרגיע ככל שיכולתי מאפשרת.
שומע אותן מתלחשות על משמרות שמירה ללא שינה.
לא. ילדות בגילן לא צריכות לעמוד על המשמר שמא ישרפו בבית מסורג.
בני זונות.
חייבים לעשות לזה סוף.
אני יודע שאם הייתי שואל את בודי הוא היה אומר שצריכים לתפוס מצית או שעיר לעזעזאל דואגים לשרוף אותו על הריסות ביתו, או אפילו ממציא רעיון יצירתי טוב מזה.
נמאס.
הטבע שותק ומתכלה.
וגם אנחנו.
תנו לישון. תנו לנשום בשקט.
