היחשפות

מגעו החומל של הכאב לא פעם מזכיר לי את אותה הגחמה אשר תמיד שקעה באותם המדרונות העמומים והמבוישיים של ההשפלה. לפתע השנאה, הנקמה, נטירה ודרישת הדם נאמרו באותה הנשימה יחד עם תשוקה, אהבה וכנות, אותם המתנות שאני כה חפץ להעניק לעצמי. כהות החושים שהולידה הסביבה העניקו לי מפלט ומסתור מפני לא אחר מאשר עצמי. שם שמרתי את הוויתי כבויה והעזתי להציתה רק בחדרי חדרים, במחוזותי הבודדים ביותר. והמשכתי לאהוב את עצמי בידיעה שאינני שלם לחלוטין ובניחום עצמי על כך שמי כן?
אי שם בערבות רחוקות אל מול עצים מוריקים, הרים נישאים, מים שוצפים ושמים תכולים, אי שם במרחבי הבדידות בעוד עיניי אט שולחות מבטן אל מבוכי נפשי, קימורי ליבי, שם נחשפה תשוקתי ושלחה עצמה אל החיים, אל העולם, שם תמה לה ההכחשה, באותה פרשת הדרכים ניעורה לחיים הקבלה ועימה ההבנה על החשוב שבחיי- הכנות והאהבה אל עצמי.
"וכששדדתי הלב,
כשהכל הרקתי ומסרתי,
לא ארגיש צער וכאב,
אדע כי התעשרתי." (חנה סנש)
הבושה עטתה לה כנפיים והפליגה אל מרחבים אחרים, והחלל אשר נותר נתמלא בכל אשר הודחק. כמו התאחדו להם הכנות, התשוקה, האהבה, והכריזו בראשי חוצות "הננו, חזרנו". תחילה פחדתי, חושש מפני העתיד להתבאר אך ערוך להתמודד ומוכן להקריב.
זוהי הפעם הראשונה בחיי שידעתי שקיימים שניים שלמענם מוכן אני לפרוש כפיים ולהתייצב מיותם וערום מכל אך מלא גאווה ויציבות- למען עצמי ולמענה...