ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

המקום שלי

ככה אני וככה תקבל אותי
תיקונים לשגיאות יתקבלו בברכה

כותבת על חוויות, זכרונות, רצונות וחלומות וכל מה שביניהם
לפני שבועיים. יום ראשון, 5 ביולי 2026 בשעה 10:21

איך נראה היום הראשון בעבודה אחרי שבעה ימי מחלה? בצד אחד – המציאות הצינית של עולם המבוגרים: 600 מיילים שמחכים בתיבה, מרתון של חמש שעות בישיבת תוכנית שיווקית שמייבשת את המוח, ואינספור משימות דחופות שרק חיכו שבוע.

 

ובצד השני, החלק החשוב באמת – הבית. ילד אחד עם לב שבור בגלל ילדה שעברה אותו והמשיכה הלאה כאילו כלום.

 

ומולי עומדת הדילמה הנצחית של לביאה. כשאני רואה את הכאב שלו, האינסטינקט הראשוני שלי כאמא הוא לטרוף. בא לי להראות לה, לילדה הזו, מה זה לסבול. בא לי שהיא תרגיש בדיוק את המשקל של מה שהיא עשתה. הרי בפנים מסתתר לב רגיש ואוהב, אבל כשפוגעים בגור שלי – אמא לביאה מתעוררת.

 

אבל אז מגיע המבט המפוכח. למה בכלל להתחיל משהו חדש כל עוד יש משהו קיים שלא נפתר או עובד? הבחירה שלה לדלג הלאה, במקום להתמודד, לא אומרת עליו כלום – היא בעיקר מעידה על העתיד שלה.

 

לפעמים, החלק הכי קשה בלהיות לביאה הוא לא לצאת למלחמה, אלא לנשום עמוק, וללמד את הגור שלך להניח למי שלא ראויה לו.

 

לפני שבועיים. יום שבת, 4 ביולי 2026 בשעה 11:24

מתי יודעים שאת שייכת והתמסרת כולך?

 

עבורי, הקולר תמיד היה ותמיד יהיה הסמל האולטימטיבי; יעד נכסף ורצון עמוק. אך לעיתים, דווקא חוויה קטנה וכמעט בלתי מורגשת הופכת לנקודה המשמעותית ביותר, זו שמסמלת את הכל עוד הרבה לפני שהעור עוטף את הצוואר.

 

לפעמים, זה פשוט להגיע בעירום מוחלט — פיזית ונפשית. לזחול מתחת לשולחן ולהיות במרגלותיך, כמו כלבה נאמנה בזמן שאתה עובד. 

 

 

לפני שלושה שבועות. יום שישי, 3 ביולי 2026 בשעה 1:17

יש משהו מעורר להפליא בציפייה שלפני מפגש.

ההתרגשות לקראת ההוראות שיגיעו, והידיעה שהוא כבר מתכנן ומנווט את הערב כולו.

הטקס היסודי של הכנת הגוף – שיהיה נקי, חלק, ראוי בדיוק בשבילו.

זו שלווה עמוקה שמלווה בהבנה שאין צורך במחשבות, אין צורך בהחלטות – יש רק להיות נוכחת, בטוחה ומשוחררת לחלוטין.

 

אבל לפעמים, הציפייה מותחת את הגירוי לשיאים כאלה שהצורך הפראי גובר. שכל מה שאת רוצה, זה שברגע שהוא יפתח את הדלת – הוא פשוט יצמיד אותך לקיר, יאחוז בצוואר, וייקח את מה שכבר שייך לו.

ורק אז, אפשר להתחיל בתוכנית.

לפני שלושה שבועות. יום חמישי, 2 ביולי 2026 בשעה 8:43

Control my mind

Control my brain 

Control my body

Control my soul

 

Fuck my mind

Fuck my brain 

Fuck my body

Fuck my soul

 

Love my mind 

Love my brain

Love my body 

Love my soul

 

Own my mind

Own my brain 

Own my body

Own my soul

 

Because sometimes it just sounds better in your own language 

לפני שלושה שבועות. יום שלישי, 30 ביוני 2026 בשעה 23:14

עבורי, BDSM הוא עוצמה בהתגלמותה. העונג המוחלט, השחרור האולטימטיבי. אני יודעת היום בוודאות—הגוף שלי כבר לא מסוגל לעורר תדר של גירוי או אורגזמה בלי התמסרות מנטלית. בלי שליטה.

​אבל לעונג הקיצוני הזה יש קצוות. אי אפשר לגעת באחד בלי לפגוש את השני.

לקח לי זמן למצוא את הדרך אל הסאבספייס. השער אליו לא תמיד נפתח; הוא דורש רמת שחרור שלא תמיד אפשר למצוא את הביטחון להגיע אליה. כל אחת חווה אותו אחרת, ובכל פעם הוא יכול להרגיש כמו משהו חדש:

  • ​ריחוף מנותק מהזמן.
  • ​תחושה חוץ-גופנית מלאה.
  • ​שלווה מוחלטת ומזוקקת.

בתוך החלל המדהים הזה, הדום תמיד שם—שומר, נוכח. והאפטרקייר שמגיע מיד אחר כך עוצמתי לא פחות, לפעמים אפילו יותר. אלו הרגעים הכי חשופים, הכי אינטימיים שיש.

 

​ואז, לעיתים, מגיע הדרופ.

​הוא אורב לרוב כשהסשן נגמר, כשנפרדים ואנו נשארים לבד עם עצמינו. תגובה פיזיולוגית, כימית, בלתי נמנעת. ככל שהאופוריה וה"היי" בספייס היו גבוהים ועוצמתיים יותר, כך הנפילה חדה יותר.

​שם, כשההורמונים במוח מתחילים להתאזן והסערה דועכת, הריקנות נפערת. ובדיוק שם—הצורך בעטיפה ובחיבוק הופך להכרחי.

 

 

 

 

לפני שלושה שבועות. יום שלישי, 30 ביוני 2026 בשעה 3:52

כבר שלושה ימים שאני על הגב.

כמעט ימים שלמים, ולא בקטע טוב. חולה.

 

שלושה ימים ללא מעש.

לא מסוגלת לעבוד – וזה מה שמניע אותי.

 

עכשיו יש רק שקט רועש.

כשהמנוע כבוי, מחשבות על חוסר ערך מתחילות לזחול פנימה, מזכירות לי כמה קשה לי פשוט להיות, בלי להצדיק את הקיום שלי בעשייה.

הגוף בוגד בי,

ומכריח אותי פשוט להניח.

 

להיכנע לריק. לקבל את מה שיש.

זה לא אני

לפני שלושה שבועות. יום שבת, 27 ביוני 2026 בשעה 0:22

לא זה לא אני 

לפני חודש. יום חמישי, 25 ביוני 2026 בשעה 4:50

קבענו לשבת, אבל כבר לא רציתי לחכות לערב.
אז הגענו לפשרה.


קיבלתי את ההנחיות ביום שישי בערב. רק מלקרוא אותן כבר הרגשתי את הלחות, את הנזילה הקלה. הכל היה מוגדר עד לפרט האחרון וזה מטריף.

​קמתי ב-5:00, כמו בכל יום ויומו
יצאתי עם הכלבים כדי לשרוף זמן, וגרמתי להם להתעייף כדי שיהיו רגועים כשלא אהיה בבית.

​ב-6:45 כבר נכנסתי לאוטו.
לא קבענו שעה, את זה השארת לשיקול דעתי.
אולי זו הייתה טעות שלך, 😈 חח.

מצאתי את המפתח.
נכנסתי בשקט כדי לא להעיר אותך או את הכלבה, וכמעט הצלחתי.
היא לא נבחה, רק קשקשה בזנב (כמו שאני הייתי עושה) ובאה להגיד שלום.

 

התפשטתי בסלון.
עשיתי את דרכי לחדר שלך.
​החדר בחושך מוחלט, אבל היו הנחיות.
התיישבתי על הכיסא, רגליים מפושקות, מונחות על קצה המיטה.
לצליל הנשימות העמוקות שלך, התחלתי להעביר אצבעות מסביב ובתוכי.
אסור לי להוציא אפילו גניחה אחת קטנה תוך כדי החדירה המענגת שאני מעניקה לעצמי.
אתה מפספס את זה, אבל אתה עוד תרוויח.
​כשאני מרגישה את הגל עולה, כשאני כבר טובעת במיצים של עצמי וכל כך רוצה לגמור –

 

אני זוחלת מתחת לשמיכה ולוקחת אותך בפי.
​ידיים מאחורי הגב.
עמוק בגרון.
ואני ...רק לא לגמור.
עדיין לא.

​אני מרגישה את כל הגוף שלך מתעורר לחיים.
קצת בלבול.
הרבה גירוי.
והסימן שכל כך חיכיתי לו:


"תרכבי, כלבה, עד שתצא לך הנשמה..."

 

לפני חודש. יום רביעי, 24 ביוני 2026 בשעה 2:22

אני שחור לבן
אני הכל או כלום
אני עם מגננות או בלי גבולות
אני שחור לבן,

 

​אני שחור לבן
את כל גופי מוסרת.
מוחי הוא המפתח
לסערה שבי בוערת


​בין הקצוות האלו אין אפור,
אין שקט של אמצע, אין היסוס.
או שאני סוגרת את השערים, נועלת מבפנים,
או שאני מתמסרת לחלוטין, מפרקת כל מחסום.
​זה לא חוסר יציבות, זו העוצמה של האמת שלי:


​השחור הוא המגן, המבצר, המקום שבו אני שומרת על עצמי מוגנת וקרירה.
​הלבן הוא החשיפה המוחלטת, הרגע שבו הלב נפתח לרווחה, בלי עכבות, בלי פחד.


​אני חיה על הקו הדק שבין הכל לכלום,
ולא מוכנה להסתפק בפחות.
אני שחור לבן

לפני חודש. יום רביעי, 17 ביוני 2026 בשעה 1:40

 

"זה לא קורה בבת אחת, אבל זה תמיד קורה ברגע אחד.

 

התמסרות טוטאלית היא תהליך, אין לה שעון עצר. היא יכולה לקחת חודשים, אבל תמיד מגיע הסימן הקטן הזה — תובנה דקה שגורמת לך להביט סביב ולהבין: הגעת למרחב בטוח, הגעת למקום הנכון.

 

הרגע הזה הוא מתוק, עילוי קטן שבו אפשר להוריד את החומות, ולהיכנע. מתוך אמון וכבוד הדדי נולדת הבחירה להיות חשופה ופגיעה, והרצון העמוק לפתוח את הלב, להשמיד מחסומים ופשוט לתת את הכל.

 

בסופו של דבר, ההתמסרות האמיתית היא לא לאבד את השליטה — אלא למצוא את החופש המוחלט ולהיכנע בתוכה."