הגיגים ושרעפים

הכוס שלך שייך לי, אתה מודיע לי בנונשלנטיות.
אני לא בטוחה ששמעתי נכון ולכן אני מוודאת איתך. אני מבקשת שתגיד שוב. אתה מרים גבה. אבל כרגע אמרתי לך, מה, את לא מקשיבה לי? הכוס שלך שייך לי.

קודם בעיניים הוזות ומעורבלות, במקצת ממה שעישנו אבל בעיקר כי אתה פשוט הופך אותי אני מסתכלת לך עמוק בעיניים היפות שלך ואני כולי שלך. ואתה שואל אותי אם אהיה מוכנה להפוך ל ----- ואני מסכימה.

אתה לוקח אותי למסע שסופו לא ידוע. אתה שואל אותי אם אני סומכת עליך. ואני אומרת שכן. חד משמעית. אתה אומר לי, שאתה לעולם לא תזיק לי. לא זו המטרה. גם אחר כך כשאנחנו מדברים על הכאב שאתה נותן לי, אתה מסביר כיצד אינך לוקח אותי מעבר לקצה מסוים. כי אתה לא רוצה לגרום לי סבל. אתה רק רוצה לקחת אותי למקומות ולתחושות שלא הכרתי.

כשאתה טוען שאתה מכיר את הגוף שלי יותר טוב ממני, אני מרגישה גיחוך קל בפנים. ואז אתה מעביר אצבעות בנקודות שלא ידעתי כמה הן יכולות להיות כואבות, ושואל אותי אם למדתי משהו על עצמי.
אני רוצה להגיד שידעתי שכואב שם, אבל אני לא מתחכמת.

אני שלך. לא לגמרי, עדיין. אבל אם תמשיך אהיה. זה עולם מאוד מפחיד וחדש.

ועדיין, אתה נותן לי מקומות קטנים לסרב בהם. אני תוהה כמה זמן זה יימשך ואם זה חלק מהתכנית. לו היית פה עכשיו היית וודאי אומר לי שברור, ומחייך חיוך קטן, רגוע, וזדוני.