יומנו של ויולטור

חם היום. ככה סתם באמצע מרץ . סך הכל זה לא מפתיע אבל עדיין מחמם את הלב אחרי תקופה של לילות קרים.
אז אתה עולה במדרגות לקומה הראשונה , מכניס את המפתח לחור המנעול
מסובב ואחרי כמה ניסיונות דוחף מפתח אחר שפותח לך את הדלת , גם אחרי חצי שנה בדירה הזאת אתה מצליח להתבלבל ,קורה .
אתה נכנס לסלון בלי להדליק את האור עובר את שולחן הקפה המאולתר שמוסיף לשעטנז של הדירה הבאר שבעית שלך.


בחדר האור עדיין דולק , רצת החוצה כדי לא לאחר וכנראה השארת אותו דולק , אתה אדם פונקטואלי
לאחר זה לא הטבע שלך. על המיטה מפוזרות כמה חולצות עם שרוול ארוך מעורבבות כמו סלט עם מכנסי ספורט , גרביים , ג`ינס שקנית בקאסטרו וסמיכה.
הגיטרה גם שוכבת לה שם מחוץ לקייס שלה.

אתה מתלבט אם להתחיל לסדר או קודם לבדוק אי מייל ולענות להודעות המסנג`ר שמהבהבות באור כתום בתחתית מסך .
אתה משחרר את הקאפו שיושב על צוואר הגיטרה כמו חוסם עורקים , גם אותו שכחת להוריד.מכניס את הגיטרה לקייס ומניח אותה בעדינות במקומה.
מזיז את הר הבגדים ונשכב על המיטה , נשכב ומבטיח שזאת הפעם אחרונה שתלך לפגישה עם מישהי שהכרת באינטרנט , שלא תשב עוד ערב ותרגיש לא בנוח לפתח שיחה שתוכנה מורכב יותר פילוסופית מעבר לתחביבים של "אחרי הצהריים" , שדבריך לא יפלו על אוזניים ערלות , מבטיח שתהיה סבלני ושבעזרת האל או משהו כזה תוכל לתת למישהי הרגשה שהיא מיוחדת והיא תיתן לך הרגשה שאתה מיוחד.

חם היום , אולי כל זה בגלל ההתחממות הגלובלית, הרי בבוסטון גשום היום.

אתה אדם חזק, לא פעם עמדת בגבורה כאשר המציאות האכילה אותך כאפות. היית כתף שספגה הרבה דמעות.
אך גם לך מותר להתגעגע. להתגעגע לחום שבפנים .

כמו שאמר לך פעם סטודנט שיכור שפגשת במסיבת בית מעושנת : "קינאתי בך קנאה לבנה,היא הייתה שלך ואתה היית שלה".

חם היום , אתה מחליט לישון עם חלון פתוח.

[מרץ 2008]

אחרי שעזבתי את העיר אני מרגיש שהזמן בה עצר מלכת.
לא מרגישים זאת ישר. ההרגשה מתחזקת עם כל ביקור משפחה שנעשה נדיר יותר .

שמתי את פעמי מתחנת הרכבת לכיוון רחוב לוחמי הגטאות , שבשבע בערב היה גדוש בכלי רכב שניסו למצוא
חנייה בשולי הכביש , והפיצו עשן אפור שהתמזג עם הבניינים הישנים ברחוב.נורות שנתלו מהתקרה האירו לסבתות באור צהוב את דוכני הירקות , הסבתות בחנו היטב כל ירק והניחו עגבניות ומלפפונים בעדינות בעגלות המשובצות שלהן שגררו אחריהן לביתן.

על גרם המדרגות של מסעדה מקומית ( שלא משנה כמה שינתה את שמה או את בעליה, עדיין התייחסו אליה כולם כאל "סטפס". היה קשה לאזרח מעיר אחרת לזהות את המילה על השלט המתקלף שהתנוסס מעל המסעדה) ישב "מאליי"* חסר הצוואר. כשהיינו נערים היה לו כבוד מפוקפק , דיברנו עליו בצורה זהירה , כאשר היה לוחץ ידינו היה זה ניצחון קטן.
"בטח עובד כסבל " חשבתי לעצמי .

ליד חנות הרוסים הבחנתי ב`גיבריד`** . קשה שלא להבחין בו , `גיבריד` התנוסס לגובה מטר תשעים וחמישה סנטימטרים .
`גיבריד` היה בחור קצת איטי בעל ארשת פנים מוזרה שנבעה כנראה מעינו העצלה, ועל כך נדבק בו כינויו.
הוא היה בחור טוב לב. כשהיינו ילדים , הייתי משתפו במשחקים בפארק למרות שהייתה לו שן זהב. כשהיה פוגש אותי בעיר בתור נער נהג לבקש ממני סיגריה, הייתי מושיט לו את קופסת האל-אם ברצון. `גיבריד` היה מדליק אחת, יורק על הרצפה
ומודה לי בנימוס.
"זאת אשתי נטשה" אמר `גיבריד` והצביע על בחורה ג`ינג`ית בעלת לחיים אדומות ומבט מבולבל .

"זאת האופנה בעיר, אחי " נזכרתי בדבריו של חברי בעודו מצביע עם הראש לכיוון בחור מהשכבה שלנו שהתהלך עם
עגלת תינוק בזמן שלגמנו קפה בעיר.

שמחתי ש`גיבריד` אופנתי .

הזמן עצר מלכת ובמקום תקתוק מכניזם הכרונוגרף מתמלאים הסלונים של בני גילי בשיחות קולחות על : מפעלים , מכונות כביסה , כיורים , תנורים , מכוניות , חדשות הספורט , מדורי רכילויות בעיתון המקומי , סרביסים וסבון כלים , שקיות תה משומשות , בקבוקים, סיגריות ומועדונים רוסיים, טלוויזיה צועקת שיר פופ נוראי , דירת משפחות צעירות בשכונה צפונית , בגדים מפוזרים על הרצפה, יחסים לא תקינים עם השכנים , גלולות של יום אחרי , גלולות צבעוניות , נרגילה , נסיעה לירקא , החלפתם מכונית ? אה! היא סתם חרא, אתה גר בבאר שבע? חרא עיר, אתה לומד באוניברסיטה ? למה לך לבזבז את הזמן , בוא תעבוד במפעל, 5 אלף לא הולכים ברגל חביבי! הם נמסים בענני האסבסט הצהובים שמתפוגגים בכיכרות הפרחוניים של העיר.

טוב שיש לנו חוף ים , הוא ימלא את אפם בריח מלוח. בריזה נעימה תלטף את פניהם כאשר יעצרו להביט באור ספינות הסיור הנראות באופק , הים ירפא את הלב וירגיע את הנפש...



*מאליי – קטן , נמוך

**גיבריד – hybrid , עוף מוזר (סלנג)