קב ונקי

אני חושב שהיא פשוט לא הבינה כמה הכוס שלה יפה.

וכשאני מצמיד לו לשפתיים הנוצצות מצבטים צבעוניים, הוא יפה שבעתיים.

קניתי חגורה חדשה
מעור שחור עבה מאוד.  
יש לה מאסה והנשיכה שלה כואבת.

היא שלך. 
‏אני רוצה שתתחילי לחשוב על החגורה
עד שתתגעגעי אליה.
 עד שתרצי שניפגש רק בשביל שתוכלי להרגיש אותה.
‏אני רוצה שהתשוקות  שלך יזרמו אל החגורה העבה שלך
החגורה שתטעם אותך ואת תטעמי אותה.

לפני שנה היית יכולה לומר:

אורגזמות? יש לי נהדרות.  אני מרוצה לגמרי. 

הצלפות? אני לא יכולה לסבול כאב. 

השפלה? אני? השתגעת?

ומאז למדת על עצמך כל כך הרבה דברים חדשים   

היא: אני לא אוהבת כשאתה סופר לי 

אני:  למה?

היא: זה מלחיץ אותי ומפריע לי לגמור

אני:  מעניין.   את תמיד גומרת בדיוק בעשר ותמיד הכי הכי.  יש מצב שאת דווקא צריכה את הלחץ הזה?

את יודעת, מלבד הלימוד שאת לומדת את עצמך ואת התשוקות שלך, את לומדת בקצב מאוד מהיר לחיות עם התובנה החדשה שאת שונה ממה שאת רוצה להיות, או לפחות שיש בך צדדים שאת בטוחה שהם לא ראויים כמו שכתבת - "כי איך יתכן שאני רוצה משהו שהוא לא שיוויוני? שעלול להיתפס כמשפיל/נמוך/לא ראוי???"

קונפליקט.

אני יצרתי את הקונפליקט ולא רק שיצרתי אני ממשיך בזדון ליבי להעצים אותו להביא אותך שוב ושוב למקומות קשים של מאבק ואני נהנה לראות אותך נאבקת ואני נהנה לראות אותך מנצחת או מפסידה - תלוי מאיזה צד מסתכלים.

וכשאת מתארת לי שאת הולכת כל אחר הצהרים עם דגדגן תפוח אני יודע שהשיח שלנו אמיתי ונכון ונוגע בדיוק במקומות המתאימים.

 אני אפילו לא אשאל אותך אם את מוותרת על הזדון הזה...

בעוד היא מתבוננת משועשעת בחבל העבה שהבאתי אני מתחיל לרתום אותה.

כריכה אחר כריכה,קשר אחר קשר. כשאני מגיע לקשר האחרון זה שבין רגליה, אני מעבה אותו, מוסיף קשר על קשר עד שהוא הופך לכדור גדול קשה ומחוספס. אני פושק את שפתיה שכבר רטובות לגמרי ומצמיד את הקשר העבה לדגדגן התפוח שלה.

אחר כך, אחרי כל השעשועים כשיגיע הזמן להתיר את הקשר הזה, זו תהיה משימה קשה עד בלתי אפשרית.

אמנם היא כבר גמרה, רפויה לגמרי, אבל עכשיו החבל הוא שרטוב ותפוח.

אני מקרב את שיני אל כתפך ונוגס בעדינות,
בוחן את תגובתך.
את עדין שקטה,
ואני מגביר את הלחץ.
את מתפתלת,
התפתלות של עונג שאין בה בכלל רתיעה של כאב.
אני מגביר את הלחץ,
השיניים שלי שוקעות לתוכך
ואת זועקת.
אני משחרר,
את נרגעת
ואני שואל אותך,
עוד? רוצה עוד?
כן את לוחשת לי.
ואני נועץ שוב את שיני,
מעמיק את החדירה ומרגיש את השיניים ננעצות עמוק לתוך הבשר.
שוב את זועקת
ואני עובר לכתף השניה,
מספר לך שאני מסמן אותך,
מסמן את השפחה שלי.
שני סימנים עגולים ויפים מתפתחים על הכתפיים שלך.
אני מתבונן בהם ומתענג.
את מסומנת,
את מקושטת,
והקישוטים שלך יפים יפים לי.

לפעמים היא מגיעה והדבר היחידי שהיא צריכה זה לקבל את הכאב הכי חזק שאפשר.

לפעמים דוקא אז אני מגיע והדבר שאני הכי רוצה זה להושיב אותה בשקט על הרצפה, לתת לה לחבק את הרגל שלי ולהניח את הראש על הירך שלי, בעוד אני עסוק בשלי.

כיוון שאין לי רצון לאכזב אותה, אני מחבר לה לפטמות שני מצבטי קרוקודיל עם קפיצים אימתניים, מוריד אותה לרצפה ושומע אי שם בשולי התודעה את האנחות הטובות שלה.

שלא תעיזי, אני לוחש לה.

אני מכיר אותה היא בקלות יכולה ככה לגמור.

לפני שאני מנסה עליך משהו חדש אני מספר לך, מתאר לך, ומקשיב לתגובות שלך.

את בדרך כלל נרתעת, אומרת שזה בכלל לא הכיוון שלך, שזה סתם כאב, או שזה סתם השפלה או שזה בכלל לא מגרה.

תגידי,  איך זה שבסוף את תמיד מרוצה ורוצה שוב?

רואה אותך משתדלת
מנסה להצליח
להוכיח לי ולך שאת יכולה
להראות לי כמה את טובה
והלימודים קשים
תובעניים
מכריחים אותך לעמוד מול עצמך
לפקוח עיניים
להודות בדברים שלא היית נכונה להודות בהם
לפעמים זה כואב
לפעמים זה משפיל
אבל תמיד תמיד בסוף יש סיפוק ענקי
גם של הגוף ועוד יותר של הנפש.