יומן מסע

ביום קשה זה הכל מבולבל לי, הכל מתערבב לו העצב והשמחה.
ואין קשר ואולי יש קשר בין הדברים.
כל כך עצוב על כל אותם אנשים שנספו בשואה,על האנשים שנשארו חיים
וסובלים את כאב אובדן יקירהם והזוועות שחוו.
מדהים איך רוב החיים ששרדו את הזוועה מעדיפים לא לדבר מרוב הכאב
כדי לא לחוות שוב את הכאב ודוחקים אותו עמוק כמה שאפשר.
חלקם איבדו את שמחת ואהבת החיים ופשוט חיים חיים/מתים וחלקם דווקא
בגלל ששרדו יש להם יותר שמחת ואהבת החיים ומנצלים את החיים עד תומם.
חלקם כופר באל והאחרים דווקא יותר מאמינים.
אני שעברתי אסון שהוא יחסית קטן לעומת הזוועה שלהם עם אמא שהייתה בקומה
חודש וחצי עד אשר החזירה את נשמתה לבורא,דבר שלא מאחלת לאף אחד לעבור.
רואה ומרגישה את הכאב החד הזה גם לאחר שנתיים תמימים מאז וחושבת על כל
אותם אנשים ששרדו מהזוועה הזו שנקראת שואה וקשה אפילו לחשוב כמה כאב יש
בהם ואיך הם מצליחים לשרוד.ואז נזכרת שחודש ויומיים לאחר מותה נולד הנין שלה
ואז היתה שמחה רבה כמובן מהולה בעצב על כך שלא זכתה לראותו.
ושוב נזכרת באותם השורדים איך כל חייהם מעורבים בעצב ושמחה כמובן בעוצמה
גבוהה יותר.

ואז מבינה שאני רוצה להיות כמו אותם השורדים שדווקא בגלל מה שעברו החליטו
לנצל את החיים עד הסוף.
וההבנה הזו כל פעם מחדש מחזירה אותי לפרופורציה של החיים ועושה עבור עצמי
לחיותם כמה שיותר בשמחה ולנצל אותם כמה שיותר.
וזה מזכיר לי שעוד מעט יש לי יום הולדת ותחילתה של שנה אישית בה אני מתכוונת
למצוץ את החיים כמה שיותר.
מתכוונת לפתח את התחום בו אני בעצם רוצה לעסוק,והפעם לעשות כמה שיותר שזה יקרה
כי כך אהיה מאושרת כי הרגיש שאני ממלאת את היעוד בחיים.
מתכוונת להמשיך להנות מהחיים כמה שיותר,לשמוח ולאהוב וכל זה בכמות הכי גדולה.
מתכוונת לזכור לקחת הכל בפרופורציות.