דֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה

האומנם האושר חמקמק מעצם טיבו?

לא בטוח בכלל. לא איתי. אני חושב שלמדתי שיטה לקשור אותו טוב. וזה אומר שאנחנו יכולים לעשות שלישיה מהממת: את תקשרי אותי כמו שאת יודעת, אני אקשור אותו כמו שאני יודע, ושלושתנו נחיה ביחד לנצח. הוא ואני למרגלותייך.

}{

'מה שצריך לקרות יקרה'

בעוד המציאות מוכיחה שמה שצריך לקרות ממש לא קורה.

את הביצים בסופר אני אף פעם לא בודק. אין לי כוח לזה ואני גם גרוש אז ממילא נחסך ממני להגיע מובס הביתה ולתת 'לה' דין וחשבון על כך שהביצים שלי לא לטעמה (תרגיעו עם פרשנויות). בחיים לא תמצאו אותי עומד בקופה ובודק את הפתקית אם יש או אין טעות בחשבון. אם יש אני מעדיף לא לדעת. אם אין זה בטוח לא מעניין. גם לא מעניין אותי להשוות מחירים או איכויות כדי למצוא את הכי זול או את הכי טוב. והמילה סקר שוק מצחיקה אותי.

בחיים אנחנו צריכים לבחור בחכמה את אפיקי ההשקעה שלנו, או את המלחמות הלכאורה קטנות שלנו, היכן מוטב לנו להתעכב והיכן לדפדף הלאה. לא פעם אני כמעט מוצא עצמי אומר לאדם זה או אחר:

אכן, ניכר שאתה צודק. שווה לך להתעכב על זה?

והסיבה שאני כמעט מוצא את עצמי (ולא בדוק מוצא את עצמי) בסיטואציה המיותרת הזו היא בדיוק בגלל זה: לא שווה לי להתעכב על זה. וממילא אנשים לא מקשיבים. לכן אני בעד לנוח. לבחור נכון את המלחמות שלנו, כולל שלל הניסיונות לשכנע, להוכיח שאנו צודקים, להתאמץ שישמעו אותנו, שיראו אותנו, כי רק כך נצליח לאגור כוחות עבור הרגע שלנו, המכונן, הגורלי, זה שנועדנו עבורו.

הרגע הזה יגיע. הוא תמיד מגיע. וכאשר הוא יגיע זה ירגיש לנו, וכנראה בצדק, שזה עכשיו או לעולם לא. ואם לא נשיב מלחמה נאלץ לחזור לנטפליקס. זה נורא. הלוא בדיוק עבור הרגע הזה אנו זקוקים למלוא כוחותינו ולמגוון יכולותינו, כך שאם קיים סיכוי ולו הקטן ביותר שנצליח, שלא לומר אם הצלחנו, הרי שנולדנו מחדש. ואף נוכחנו בלידה. מפעים.

מישהי, ממש חמודה, מתעניינת כזאת, שאלה אותי לפשר הבלוג הזה. השבתי לה שזו מלחמה, עד טיפת הדם האחרונה. אני חושב שהיא מעט נלחצה.

הוא אמר לה - בצבא הכי חזק שבעולם אלחם למענך - אז היא אמרה לו שבצבא הכי חזק שבעולם יש מלא חתיכים ושיניח להם. ושיעביר לה את הקערה עם התותים.

בתמונה: תותים.

כריס אייזיק הוא גבר נשלט ונחשק אבל יש לו נטייה להיות טו מאצ' דרמטי ומתקרבן. אני למשל לא כזה. אני נשלט, ואני נחשק, אולי מעט דרמטי. אבל אני לא מתקרבן ולא מתבכיין ואני מבקש לשים לב לנתון הזה. 

הודעה חשובה שלא תשמעו במהדורה של שמונה וגם לא בעדכון ההקלות החדשות לקראת החזרה לשגרה: אני לא שולט. אף פעם לא הייתי שולט ואף פעם לא אהיה שולט. נשלטות מהממות נא לא לפנות בהצעות. שולטות, אני מבטיח לחשוב על עונש ראוי על הבדיחה הלא מוצלחת ואף לעדכן.

אמא שלי מתה-מתה-מתה שתהיה לי חברה. כלומר בת זוג. אמרתי לה אתמול: אמא, עזבי, תורידי את זה. אני בעניין של מלכות סאדו. אז היא שאלה אותי אם הקציצות שהיא שלחה לי בשבת היו טעימות. 

***

(לפעמים אני כל כך שמח בשבילה שהיא לא שומעת)

את רוני אלטר ידעתי שאני אוהב, זה באמת לא חדש לי, אבל אני מתחיל לחשוב שאני אוהב אותה יותר ממה שאני חושב. וזה למה? כי כשאני שומע אותה שרה, אני עוצם את העיניים ומדמיין שגם היא אוהבת אותי. זה סימן, לא?

בדומה לנשלט, גם השולט חי תחת איפוק תמידי. אך בשונה ממנו, הוא שבוחר בו. עליו מוטלת האחריות וזו חתיכת אחריות. בסוף - החירות האמיתית נמצאת אצל הנשלט דווקא. ואני מתחיל לחשוב שיצאתי די טמבל שלא ידעתי להעריך את זה כשהייתי שם.

מאידך - אם לחיות בסרט אולי באמת עדיף כשולט. זה גם טוב לערך העצמי.

הבחירה להיות שולט היא לחלוטין בחירה והיא לחלוטין אסטרטגית. היא מודעת וקרה. לא אמרתי צינית. אמרתי קרה. היא בוחנת את המציאות ולא את עולם האשליות ובודקת היכן במציאות הזאת קיימת סבירות גבוהה יותר להפקת רווחים. בפשטות:

נשלטות יש מלא.
שולטות אין מלא.
מוטב אם ככה להיות שולט.

ומה באשר לנשלט?
הנשלט חולם. וככל שהוא חולם יותר, כך הוא נשלט יותר, וככל שהוא נשלט יותר, כך נגזר דינו למאסר עולם בתוך החלום שלו. כאשר יבין זאת, החלום יהפוך לסיוט, והוא יהיה מכור לו. לסיוט.

פעם, כשעוד הייתי נשלט, הכרתי כל מיני שולטות שקראו לי בשמות מקטינים ולועגים כמו 'אפס', 'כלב', כאלה. אני זוכר שזה נורא הוריד לי אבל ניסיתי לזרום, כי כשאתה נשלט, אין לך את הפרווילגיה לפסול על זוטות אז אתה משכנע את עצמך שאכן בזוטות עסקינן ומתענג על צליל הסטירה המצלצלת שאתה שומע. בדמיון. אנחנו עדיין בעולם הדמיון.

הבעיה כרגיל היתה שנורא רציתי שהיא תראה אותי. היא באשר היא. שתראה אותי ושתאהב את מה שהיא רואה. שלא תראה בי אפס או כלב כי אם תראה בי מושא ללעג היא בעצם תודה בפניי שאינה מבינה מה היא רואה או שלא מעניין אותה מה היא רואה. וזה מכבה. גם אם האבחנה הלועגת לא תמיד חוטאת לאמת. אני חוזר: גם אם האבחנה הלועגת לא תמיד חוטאת לאמת.

לפני כמה חודשים התפרסם ברשת סרטון ויראלי סוחט דמעות על כלב שפוגש את הבעלים שלו לאחר *שלוש וחצי שנים* שלא נפגשו. המרגש בסרטון היה לראות את השמחה והקשקושים בזנב ואת הריצות הלוך וחזור והסיבובים סביב הבעלים שלו ואפילו סביב עצמו. אותי באופן אישי ריגש לא פחות היה לראות איך אחרי כל האופוריה והסיבובים האלה, כאילו ברגע אחד, ניחתה בו ההבנה שמלבד סיבובים סביב עצמו אין לו כל כך מה לעשות ואז הוא נפל לשינה עמוקה. חזר לחלום שהבעלים שלו יחזור.