ראיתי אותך אתמול יושבת על הדשא, ראיתי איך שהם מקיפים אותך בעיניים רעבות, כולם רוצים ממך, לגעת, לנשום, לטעום,
ואת מחלקת מעצמך, חיוך מקבל ורך ומנת תשומת לב רגישה לכל אחד, אבל זה לא מספיק להם, התיאבון אלייך רק גדל.
את נשענת אחור ומניחה ראש על התיק האדום והם, כמוני, עוקבים במבט אחרי כל תנועה שלך.
אני מחייך. אין לך מושג עד כמה יפה ומפתה את כשאת פרושה ככה על הדשא.
אני שומע מרחוק את צלילי הצחוק המתגלגל שלך אבל גם רואה עד כמה העיניים שלך עצובות.
ילדה יפה, עם לב ענק וחוכמה מופלאה, שאף פעם לא הניחו לה, להיות ילדה.
אני רואה אותך נשארת על הדשא, כשכולם נכנסים לאולם ההרצאות, מתנערת מהעשבים שנצמדו לבגדים שלך.
אין לך מושג, עד כמה נחשקת ומפתה את כשאת מעבירה ככה אצבעות עדינות על הגוף המדהים הזה.
רואה את הנשימה שאת לוקחת, את העיניים הנעצמות לרגע, את הבדידות הזו, את התעוקה שיושבת לך על החזה,
ואני יודע, אני אאסוף את הדמעות האלה שלך, אחת אחת, ואטביע את הכאב הזה באהבה העמוקה שלי אלייך.
אני אשמור עלייך מכל משמר, אהובה שלי. אני אתן לך להיות הילדה הרכה שאת, האישה העצומה שאת,
אני אשתמש בך ואקח אותך, את כל כולך, עד תום, כמו שאת צריכה כל כך, כמו שאני רוצה כל כך.
לפני 16 שנים. 16 ביולי 2008 בשעה 21:12