ארוך מדי התהליך מרגע הפיכת הרגש והמחשבה לצורך להתבטא, לייצור, לכתוב,
דרך הדלקת המחשב, והגעה למסך הזה עם אותיות לבנות על רקע שחור...
מחשבות שהלכו לאיבוד,
מחסומים שהתעוררו.
סוג של פחד במה.
פוסט ראשון...
ותחושה שזה סוג של תחליף. סוג של צעקה אל מרחב ווירטואלי, שאולי יש בו כמה זרים בודדים שיכולים להבין.
תחליף לאנשים שהקפתי את עצמי בהם, שאמורים להיות קרובים.
וידיעה. שכשאין אפשרות להוציא ולשתף מישהו קרוב, לפעמים, מתוך הרגשת הבדידות והכאב, נוצר משהו שיש לו ערך מעבר לסיטואציה הפרטית.
...
קל לי יחסית לתרגם רגשות ותחושות לא ממוענות ליצירה וויזואלית, לצילום.
אני נכנס למוד של ראיה מיוחדת, סוג של התכווננות לראות את פנימיות הדברים, מתוך הרגש. גילוי הדברים הקטנים שמסביב ע"י הסתכלות שונה, שמתאימה לתחושה באותו רגע...
אף פעם לא העזתי לכתוב רגש.
הרבה פעמים כתבתי מיילים, ארוכים ועמוקים. מיילים שתמיד נועדו לאדם מסויים, שנצבעו ע"י הקשר המסויים, והיו לא מובנים לרוב מחוץ להקשר...
אף פעם לא כתבתי משהו לאוויר העולם.
עד עכשיו...
...
ועדיין.
קשה לי לבטא את מה שהתכוונתי להגיד. כאן.
אני עוד לא ממש יודע להפוך את הכאב למשהו אבסטרקטי, מופשט, תלוש מהמציאות - ע"י שימוש במלים.
ואני לא יכול לפרסם משהו פרטי שלא עבר סובלימציה, משהו שלא הפך לסוג של יצירה...
לחשוף איזשהו חלק נא ולא מעובד מתוך עצמי... לעבור את הגבול.
....
נראה לי שאני אחזור בינתיים למדיום שאני מכיר, שיש בו הפשטה מובנית. הרבה יותר קל לבטא רגש בצורה עמומה, ולא חושפנית... ככה :
לפני 17 שנים. 7 בנובמבר 2007 בשעה 23:23