זכות הציבור לא לדעת.

הכי אני אוהבת בירושליים זה את הדרך חזרה הביתה-

ומאז שאני ללא רכב אני עושה את הדרך לרוב במונית שירות. 

חלקם זוכרים אותי כשהייתי עושה את אותה הדרך רק ללא המלאכים.

היום בדרך חזרה חשבתי עליך-

ועלי האישה העגולה שעשית אותי-

(שהזמן הזה עושה לי)

בתחושה שלי נדמה כאילו שנים אני כזאת עגולה-

אני מסתכלת על שומדבר-

ואם יסתכלו בתוכי אפשר לראות-

אותך ואותי-

אותי בעיקר מחייכת-

ואותך כזה מושלם.

כולם סביבי צבעוניים-

ברדיו רמאללה מספרים מעשיות על הרי געש שפולט אש מלועו-

ואותי שוב מריירת ונוזלת-

אני חושבת שהיית יכול לכתוב מוזיקה נהדרת-

אני עירומה והרגליים שלי-

כל הכיעור נעלם לפתע.

אני רואה אותי בדיוק כמו שאני-

אני לא מצליחה לראות אותי כנערה.

זה הגיל...?

אני לא יודעת אם בהחלט אני מאושרת-

אבל לפעמים אני עומדת וכאילו בתדהמה-

אני אומרת לעצמי שמה שקורה לי-

שהמצב שלי הוא כמו נס-

ואני ממלמלת ביני לביני זה מאלוהים-

או שאולי זה אתה?

שיהיה לך ברור-

שאני כנראה אזכור את הימים האלו-

(תשעה חודשים)

כימים מאושרים ביותר-

היפים ביותר של חיי-

כי מי יודע לאן עוד אוסיף להתגלגל-

מה יוסיף לקרות לי-

מה יתגלגל בשבילי.

ושאתה כמו המושיע שלי