אני והקישקושים שלי

אין לי שם לפוסט הזה.
כבר חודש אני מתיישבת מול הבלוג, ידיים על המקלדת, ו.....
כלום.
לא שאין על מה לכתוב, להיפך, לא יודעת מאיפה להתחיל,במה להתחיל, משהו עצור בי לאחרונה.

אני עוברת תקופה לא קלה, לא שאני מתבכיינת, זה קורה לכולנו, אבל אני לא יודעת איך לעכל את זה, אז כל שנותר לי זה לקוות שיעבור ושיעבור מהר בבקשה.

יש כמה אנשים חדשים בחיי, שאני מודה לזאת שלמעלה על שהכירה לי אותם.
אחד מהם, פתח את עיני וליבי לדברים שנורא התרחקתי מהם, אולי אפילו חששתי, אתה מיוחד ומקסים בעיני.

למדתי מי החברים האמיתיים שלי ומי מהם לא, זה חשוב בעיני לדעת ממי אתה יכול ללכת עם הגב בלי לקבל את הסכין.

חגגתי יום הולדת לפני שבוע וחצי. 26 חורפים.
" אוי אתה ילדה ממש, מי היה מאמין, תינוקת." המשפט הזה נאמר לי כ"כ הרבה פעמים למשמע גילי.
כאילו שכחו. מחמיא לי מצד אחד, מצד שני בא לי קצת להשאר ילדה, פשוט יותר ככה 😄

מיצי שלי נשמתי עשה לי מסיבת הפתעה אחרי שכולם העבירו אותי סשן מנטאלי כדי לגרום להפתעה גדולה יותר.
כ"כ התרגשתי ( עד דמעות ויד עדים לכך) ושמחתי. אני אוהבת אותך בייבי 😄

אני אוהבת לארח אוהבת את החברים אצלי, לפנק אותם, אך לעיתים יש תחושה שמקבלים את זה כמובן מאליו, מקבלים אותי כמשהו שהוא מובן מאליו, זה חורה לי.
את מי שאני אוהבת אני נותנת לו את הנשמה, כואב כשדורכים לך על הנשמה.

הפוסט מבולגן היום 😄 קצת מהכל, דומה למה שעובר עלי, סערת רגשות מבולגנת.

נפל לי האסימון. אני לא גרה בת"א יותר.אני מטורפת על הבית שלי, על הירוק, על החצר הענקית ( חצי דונם), על העובדה שיש לי מיני פרדס בחצר הקדמית, את ניחוח ההדרים והפריחה כשאני פוקחת את עיני בבוקר.
אבל, וזה אבל גדול.
מרגישה לרוב כאילו לקחו לי את החירות והרגליים.
התחבורה הציבורית הכי קרובה לביתי נמצאת במרחק הליכה של חצי שעה, אין הרבה אופציות לתחבורת האוטובוסים,ובכלל, הכל! כ"כ! רחוק!
לצאת מהבית זה פרויקט, לקנות סיגריות זה לנסוע באוטו.
ובכן,
א נ י ל א ר ג י ל ה ל ז ה ! ! ! אני רגילה ל10 קיוסקים שפתוחים 24/7 ממש מתחת לאף שלי, וירקן שעובד ב3 לפנות בוקר, וסופרים ואם בא לי לצאת לשתות או לטייל קצת הכל ממש במרחק הליכה נעימה.

חסרה לי האוירה התל אביבית. לא חשבתי שאתגעגע ככה.

אבל מישהו מיוחד לימד אותי שאתה לא באמת מעריך משהו עד שהוא נלקח ממך, לדאבוני הוא צודק, גם כשאנחנו חושבים שאנחנו כן ושאנחנו לא מסוג האנשים שמקבלים הכל או חלק כמובן מאליו, גם אנחנו נופלים כאן 😄
הגדולה היא לקום, להודות בטעות, ללמוד משהו חדש ולהמשיך ללכת.

אני לא מרגישה שכתבתי את כל שתיכננתי, אבל לפחות נפרץ המחסום :), גם אם זה חלקי.

יש סיפור שאני מתכננת לכתוב כבר די הרבה זמן. מקווה שהלילה זה יצא לפועל.

אשוב לי לעבודתי ואתכונן נפשית ללימודים היום, הולך להיות יום קשה.
נו, כמו שאומרים קשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים.
אני אומרת שהימים שאנחנו מתאמצים בשבילם אלה הם הימים שבהם אתה יודע שאתה חי 😄
אז אני חייה וקיימת, מאחלת יום קסום ונעים לכולם.