נחתי יומיים. ישנתי המון. כמעט יומיים רצוף. לא יודעת למה הייתי כל כך עייפה.
והחלומות, היו כל כך מציאותיים... לפעמים אני חושבת שהחלומות יותר מציאותיים מהחיים עצמם. גם החיים הם כמו חלום אחד ארוך שמתמשך. ולמה אנחנו כאן? לפעמים הכל נראה לגמרי במקרה...
אז אני חוקרת. אני מניחה שהיום שוב יזיינו אותי, שוב ישתמשו בי, כמו הזונה שאני. מקדימה, מאחורה, בפה- מה זה משנה? אני אוהבת להיות מכונת מין. אוהבת שהם מסתכלים עלי, ולא רואים אדם, אלא רק גוף.
ולמה זה? לא יודעת. אולי אני מרגישה פחות פגיעה ככה. ככל שאתה חושב שאני יותר מכונה, כך אתה פחות רואה את מי שאני באמת. לא, לא כמו שבא לך- לפעמים לראות אותי בן אדם ולפעמים מכונה. לא חצי חצי. החיים הם שחור ולבן. כשארצה לתת את עצמי לך, אז אתן הכל, וכשאני לא רוצה לתת, כל שתקבלו הוא גוף. זונה מתמסרת. נאנקת כשאתם מזיינים ומרביצים לי. גומרת לבקשתכם- פעם אחר פעם. פרצוף יפה שיכול להעמיד פנים שהוא נותן לכם את מה שאתם רוצים. רק אני יודעת מיהו השולט באמת.
אף אחד לא יגנוב שוב את ליבי.
לפני 16 שנים. 28 באוקטובר 2007 בשעה 6:34