מהמיותרים שבבלוגים

זה ה"כל מה שקיבלתי זה הטישרט הזה" החדש.
קצת מקוריות, קצת עניין אמיתי, קצת כנות.
אל תזייפו רגש, זה נעים כמו לשבת על ניילונים של מכונית חדשה.
כל סימני השאלה האלה שנזרקים לכיווני בהודעות אדומות, הם לא עושים לי כלום, ובטח שלא גורמים לי לענות.

*
שנה חדשה.
מה זה אומר לגבי? שום דבר בערך. סתם מועד שהוסכם על כולם, כמשהו שצריך לציין. עכשיו, כולם לעצור ולחשוב על דברים שהם עשו ולא עשו השנה. עכשיו לחשוב על מה יהיה בעתיד. עכשיו להתרפק על העבר. עכשיו לתהות מה יהיה שונה בהמשך. כמו איזה מוסף מקרטע לתחילת השנה שאלוהים יודע למה ממשיכים להרים, שוב ושוב, שנה אחר שנה.

אז בלי. בלי הבטחות, בלי סיכומים, בלי איחולי שנה טובה ומתוקה. את מי מעניין כל החרא הזה. בטח לא אותי.

נהנית כשמרביצים לך, צריך לאשפז אותך.
נהנה כשאתה מרביץ לבחורות, צריך לאשפז אותך.
הו כן, היה טוב.
יש לי עוד הרבה מה לכתוב, אבל זה מה שהצלחתי, בגלל החופש הגדול הזה שמסרב להיגמר.

היא יודעת מה יקרה היום בערב, או שלפחות נדמה לה שהיא יודעת. גם הוא יודע.

היא יודעת שדלת המכונית תיפתח, והוא יצא ממנה. היא לא יודעת איזו הבעה תהיה על פניו - האם הוא יהיה מחויך, כועס או מפויס.

היא יודעת שהוא יכה אותה, יחבק, ינשק ויאמר לה דברים שיגרמו לה לרצות ליפול לרגליו, אבל היא לא יודעת מה יקרה ומתי.

היא יודעת שהוא יעשן באיטיות סיגריה אחרי, שהיא תרחרח בחיבה את ניחוח מרכך הכביסה שאשתו אוהבת, שהיא תתקשה להרפות את
החיבוק רגע לפני שיפרדו.
היא לא יודעת מה יהיה שם, אבל היא יודעת ששווה לה לחכות.

מה כבר רציתי?
מישהו שיכבד אותי אבל גם יגרום לי לכבד אותו, מבלי שייאלץ לדרוש או לתבוע. מישהו שיהיה חזק ובטוח בעצמו ומספיק רגיש כדי לדעת מתי צריך להרפות, למה צריך לשים לב ואיפה כדאי לסטור לי כדי שאתנהג יפה. מישהו שיהיה אינטלגנטי ושוצף כריזמה. מישהו שיהיה אוהב, סבלני ורגוע, אבל במידה, בלי להיות נקבה רכרוכית. מישהו שיגרום לי להעריץ אותו מבלי שישקיע בכך ולו מאמץ קל. מישהו שיבין שאני לא מסוגלת להתמסר כמו שהייתי רוצה. מישהו שיבין שזונה זה כינוי חיבה, שמניאק זו מחמאה, וש"לך להזדיין" זה לפעמים יותר מביטוי כעס.
מישהו שידע שעד כמה שאני רוצה לשרת אותו, חשוב לי יותר לרוץ אחרי האופניים של זה שנורא מנסה לא להתרסק בלי גלגלי עזר. מישהו שידע ששווה לחכות לפעמים. מישהו שלא יתרעם על כך שפגישה היא משהו שלפעמים לא פשוט לקיים. מישהו שיכיר אותי מכל הכיוונים ושידע מה יש לי לומר עוד לפני שאוציא מילה מהפה. מישהו שיגרום לי לרצות להזדיין רק בגלל משפט אחד, לא כולל סימני קריאה. מישהו שידע מה אני צריכה, וידע איך לגרום לי להבין את זה. מישהו שאעריך לא רק בגלל שכתוב לו "מאסטר" אחרי השם. מישהו שיבין שדברים משתנים, שמערכת יחסים לובשת ופושטת צורה, שמה שאפשר היום לא תמיד אפשר מחר. מישהו שיגרום לי לשכוח את המטומטם הזה שעצר את המכונית באמצע הצומת כדי להחליף פרטים. מישהו שיגרום לי לחייך, מישהו שיגרום לי להתגעגע, מישהו שיכאיב לי, מישהו לאהוב.

מה שבערך כל אחת מחפשת.
ונדמה לי שמצאתי.

לא "לא, אדוני". הפסיק חסר שם, ובכוונה.

חמש בבוקר, לא ייאמן, ואני ערה. אני ערה, אם לדייק, כבר שעה וחצי. לא שאני לא עייפה, אבל כנראה לא מספיק, או שקשה לי לישון, או שדברים מציקים לי, או שנורא קשה לי להירדם אחרי שמעירים אותי בלילה, או שכמו תמיד כל התשובות נכונות.

בכל אופן, נזכרתי בשיחה שלנו על השימוש במילה "אדוני". כתבת שאתה מרגיש לפעמים שזה עומד לי על קצה הלשון, שאני עוצרת את עצמי מלומר לך, ושזה בסדר ואני יכולה לומר אם אני מרגישה צורך.

נכון שאני עוצרת את עצמי - בהתחלה זה היה מאבק בלתי פוסק, לחתוך את הנטיה לברוח אל המוכר והאהוב, ואולי גם להכאיב לעצמי קצת עם תזכורת מעשה ידיי להתפאר על מה שאין, על מה שהיה ותם. עכשיו זה לא מאבק, זה מרוכך הרבה יותר, אפילו מתרפק; הנה אני יכולה לומר עכשיו, ורק המחשבה על כך מעבירה בי צמרמורת מעודנת. לפעמים אני מרגישה כמו בתולת בדסמ; פעם חיפשתי את האקסטרימי, את הטוטאלי, את הקצה. עכשיו לא.

בשעות האלה, של הלאות שמתפשטת בעפעפיים, אני קלה יותר לשכנוע. אז מה אם תגידי, מה כבר יקרה? זה מחרמן אותך, אז מה העניין ומה כבר יכול לקרות? בשעות האלה אני נהנית להניח לעצמי להתמסר לכניעה, לאפשר לנשלטת לרדת על הברכיים, לאבד שליטה. אבל לא עד הסוף. עד כמה שאני יודעת ומשוכנעת שלהשתמש בכינוי שהיה כל כך שגור על שפתיי, יעשה לי נעים, ואולי גם לך, אני בוחרת שלא לומר. אני שומרת את זה לסיטואציה המתאימה, רגעים בהם יהיה ראוי להשתמש בו. לפעמים אני מצטערת שאני חושבת ומחושבת מדי.

אין לי כוח לבלבולי מוח, אין לי חשק לנזיפות בתחפושת של מסרי תשומת לב, אין לי סבלנות לאנשים שמחנכים אותי בלי שביקשתי ובלי שידעו דבר וחצי דבר על מה שעובר עליי, ולא, אין לי חשק גם לספר להם.
לא מקובל עליי שאנשים שדיברו איתי יום וחצי יסרבו להבין שזכותי המלאה לקחת מרחק, ויבחרו להיעלב ולהיפגע מדברים שכלל לא קשורים אליהם. לא מתחשק לי להתחיל להתנצל, להצטדק, לברור מילים ולחשוב פעמיים על כל משפט שאני כותבת; זה הבלוג שלי, תסלחו לי, ואני אבכה אם בא לי.
מי שלא מבין שזכותו של אדם לקחת צעד אחורה, או - שומו שמיים! - להתחרט, הוא זה שכותב טוקבקים בוויינט על כך שבטח הבחורה הביאה את זה על עצמה כי היא הסתובבה בשמלה קצרצרה. זכותי, ובואו נפנים את העניין, להחליט שלא מתאים לי. זכותי לומר שאני לא מעוניינת בלי לחטוף קללות, גידופים וסתם פסקאות עמוסות בכעס. כמו שאני יכולה לוותר על התענוג, גם אחר יכול לומר לי שהוא לא מעוניין, ואני מבטיחה לא לשלוח אליו מסרים עצבניים עטופים בארס, ולקבל, פשוט לקבל את הדחייה העדינה. מי שחושב שחיזור אחרי דחיה הוא חינני, מוזמן להכנס לצ'אט עם ניק של בחורה ולגלות בדרך הקשה כיצד אנשים הופכים לדוחים ולא מוכנים לוותר כשאומרים להם, בשיא העדינות, שתודה אבל לא תודה.

.

חלמתי הלילה שהציעו לי להשתתף בשני סרטים; אחד עם אדי מרפי, משהו שנושא את הכותרת "הכל על סקס", ושני עם מישהו שטרחתי לשכוח אבל עוסק בתחרויות שחייה מקצועיות. אני זוכרת שמאוד התלבטתי בנוגע להחלטה, וכלל לא עלה במוחי לחקור מדוע בחרו דווקא בי, בפרט כשאני לא בדיוק דוגמנית על או שחיינית דגולה. לפני שהספקתי לברר במה בחרתי, העיר אותי הדור הצעיר והזועק. בעיה.

הסטירות האלה, היא מכירה אותן היטב. מגיעות משום מקום, כי את העיניים שלה היא מעדיפה להשאיר עצומות, למרות שהיא רוצה להסתכל עליו, כל כך רוצה. העיניים שלו, לעומת זאת, נעוצות בה. היא יודעת את זה מפני שכשהיא מאלצת את עצמה להתבונן לרגע, היא רואה אותן תקועות בה, כמו שני שיפודים לוהטים, ואז מגיעה עוד סטירה והיא מצמידה עפעפיים ושוקעת שוב לתוך חוסר ידיעה, בה רק הסטירה הבאה היא משהו שאפשר להיאחז בו. האוזניים שלה, במיוחד אוזן שמאל, מצלצלת מעוצמת המכה שפוגעת קרוב, כמעט נחרטת בתוך העור.

והוא מסובב ומצמיד אותה אל המתכת הקרה והמלוכלכת, והיא חושבת שחבל שלא שטפה את המכונית לפני שבאה, אבל המחשבה נקטעת בחדות כשהיד שלו פוגעת בה, צורבת וחמה. הגוף שלו נשען עליה, אבל היא אפילו לא חושבת לזוז, אולי כי היא יודעת שאם תנסה להימלט הוא ישליך אותה לארץ ויזיין אותה בלי להבחין בברכיים שלה שמתמלאות חריצי דם בגלל האבנים על שביל הכורכר, ואולי כי כל כך נעים לה לדעת שהוא יכול להשליך אותה לארץ אם רק ירצה ונעים לה יותר להרגיש אותו נצמד אליה, את הזין שלו, את הצריבה המוכרת הזו.

זונה, הוא קורא לה. היא מהרהרת האם היה משמח אותה יותר לשמוע אותו קורא לה "זונה שלי", אבל יש בזה יותר מדי חיבה, וזה לא מה שהיא צריכה עכשיו. השמלה שלה מעטרת פס קטן ממנה - מופשלת למעלה ונשמטת למטה, כך שרק רצועת בטן צרה מכוסה בד. הוא ממשיך להכאיב לה והיא ממשיכה להודות ולהתנצל בפניו. "תודה אדוני", "סליחה אדוני", מילים שלא אמרה כבר כל כך הרבה זמן, וזורמות עכשיו ממנה ומתגלגלות מסביבה. אדוני, היא ממשיכה למלמל, נהנית מהתחושה המוכרת.

הוא דוחף אותה אל המכונית, דוחף את הראש שלה למטה ודוחף את הזין שלו אליה. הידיים שלו ממשיכות לעשות בה כשלו, ועכשיו, בתוך הבועה הזו שמצאו לעצמם, היא שלו - וגם הוא שלה לא פחות.

יום אחד אהיה רגועה ושלווה, שום דבר לא יקפיץ אותי או יגרום לי לצאת מדעתי; אני אניח לדברים לעבור מעליי, בלי לקחת ללב, בלי לכעוס, בלי להתרגז.
יום אחד לא אהיה מתוסבכת - אהיה ברורה כתשחץ של מעריב לנוער, וחייכנית כפרסומת למשחת שיניים ששלושה מתוך ארבעה רופאי שיניים ממליצים עליה.
יום אחד אבלה בנעימים, בלי להתחבט ולהתלבט, בלי להגות בטעויות שעשיתי, בלי להתמסר לשגיאות, בלי לנבור, בלי לנתח.
יום אחד לא אשקע בהרהורים על מה שהיה, על מה שיהיה.
יום אחד לא אכתוב, מקטן ועד גדול; לא מיילים, לא בלוגים, לא רשימה לסופר.
יום אחד לא אחשוש, לא אקנא, לא אשרבט תסריטים בראש.
יום אחד לא אפחד, לא ארתע, לא אברח מסיטואציות תמימות רק כי נדמה לי שהגרוע מכל עוד לפניי.
יום אחד אניח לעצמי לומר כל מה שיש לי להגיד ואני לא אומרת כי מה יהיה, לבכות את כל הבכי שתמיד לא מתאים ולא נוח לבכות, לעשות את כל מה שמתחשק לי בלי לערוך חשבונות כדאיות, להתנהג בדיוק כמו שאני רוצה בלי לדמיין מה אחרים יגידו ומה אני אומר.
כנראה שזה לעולם לא יקרה.

זה תמיד מתחיל אופטימי, בהרגשה שהנה זה קורה, הנה מצאתי מישהו שיהיה בדיוק כמו שרציתי גם בלי שאדע שאת זה רציתי בדיוק - סוג של קורא מחשבות טלפתי - ואיך זה שאין פה ניק "אורן זריף"? תמהני.
זה תמיד נראה קצת כמו ראיון עבודה - כל אחד מהצדדים מנסה לברר מה יש לשני להציע, להציג מה יש לו, והכל בכנות, בצניעות (לעתים מזויפת) ובבהירות.
תוך כדי מתחילה להתבהר התמונה הכוללת, והיא לא תמיד מתאימה למסגרת שתלויה בסלון, אבל מנסים - כי לפסול זה לא רק מעצבן, אלא גם טיפשי. ומה אם אני מפסידה את מי שיכה אותי בלילות ויאהב אותי בימים רק כי הוא כותב עם איזו שגיאת כתיב מדי פעם, או שהפטיש שלו הוא לסרסר בשפחה שלו בתל ברוך? אז ממשיכים לדבר, כלומר להציג את מרכולתנו.
אני שונאת את השאלונים האלה, אני שונאת את החיפוש.
אני רוצה למצוא בדיוק את מי שמתאים לי, עם התכונות שאני אוהבת, עם ציפיות דומות מקשר, עם אותן אהבות ועם השקפת עולם דומה - וזה לא עובד ככה. לא פה, לא בכלל. אני צריכה להתרגל לציית לכללי המשחק, או לרדת מהמגרש.

ולא.


לא משלמים לי פר מילה. רואים.