לפני 16 שנים. 10 בינואר 2008 בשעה 20:47
אולי אלו דמעותיי
שמוצתות בלהבות
שורפות את רגשותיי
ולא מפסיקות
ואולי זה פשוט אתה
ההסבר לכאבי
למילים שנכתבו
מתוך שאריות ליבי....
מכורה לכאב:)
לפני 16 שנים. 10 בינואר 2008 בשעה 20:01
לעמוד מול המראה
לשטוף את כל האיפור
לנסות להחזיק את הראש למעלה
להביט באמת
לנסות לאהוב את מה שאני רואה
לראות את עצמי בלי שום מסיכה
לנסות ולהבין שככה אני גם יפה
לנסות לבכות,לשחרר את כל הרגשות
להבין שזאת המציאות
והשקר האמיתי הוא האיפור!!!!!!!!!!
לפני 16 שנים. 10 בינואר 2008 בשעה 9:49
חותכת מכאיבה
רואה איך הדם נוזל על היד
משוחררת,נרגעת
פחות כואבת
פחות סובלת
הקלה עצומה מציפה את הגוף פתאום
הכל נראה יותר רגוע ושקט
הכאב השתחרר
ואז שוב בוכה
ואז שוב חותכת
ואז שוב סובלת
ושוב לבד
ושוב בורחת...
לפני 16 שנים. 10 בינואר 2008 בשעה 6:41
כבר אמרתי שאני אלופת ההכחשות לא??
אבל אתה,אתה תמיד סולח לי,תמיד יודע מה להגיד
אתה מרגיע אותי,אומר מילים יפות
אתה תמיד שם לצידי לטוב ולרע
אתה האחד שבאמת מבין ומרגיש מה מתחולל בתוכי
אתה האחד שאני יכולה להגיד לו הכל,אפילו שטויות
אתה מצחיק אותי,למרות החוש ההומור המעוות שלך
אתה גורם לי לחייך,אולי לא את החיוך שרצית,אבל זה בכל זאת חיוך
אתה היחיד שרואה שאני עצובה למרות שאני משדרת שמחה כלפי חוץ
אתה היחיד ששווה את הדמעות
אתה היחיד שאוכל לסמוך עליו בכל רגע,בכל מצב
אתה היחיד שאני אוכל להישבר לידו
אתה היחיד שתופס אותי כשאני נופלת וכרגיל אתה מרים אותי
ועל זה ועל המון דברים נוספים אני צריכה להודות לך....
תודה על מי שאתה
תודה על הצחוק
תודה על הדמעות
תודה על החום
תודה על האכפתיות
ותודה שאתה תמיד לצידי:)))
בוקר טוב ויום נעיםםםםם לכולם:)))))))))
לפני 16 שנים. 9 בינואר 2008 בשעה 7:44
בוקר מוזר,עדיין חולה,חלשה,כואבת
אבל הרבה יותר משוחררת,והרבה יותר חופשייה:)
עדיין רבה עם עצמי,אבל פחות או יותר סגורה על הדרך החדשה שבחרתי בה...
אז כן,קל זה לא יהיה!!!!
לברוח,אני אברח המון,אבל אשתדל לחזור במהירות!!!!!
אני מקווה שהפעם אני לא אוותר על עצמי:))))
בוקר טוב ונעים לכולם:)))))))
לפני 16 שנים. 8 בינואר 2008 בשעה 21:59
מחשבות על העבר גרמו לי להסתכל על ההווה ולראות שהאונס השפיע עליי בצורה הכי כואבת והכי קשה שיש.
עד היום אני מרגישה כאילו שאני נאנסת כל פעם מחדש,למרות שאני מזדיינת עם הבחורים האלה מתוך רצון!!!!!!!
עד היום כל פעם אחרי מגע או אחרי זיון אני נכנסת למקלחת,פותחת מים חמים ומנקה את עצמי מהמגע שלהם
אני נגעלת מעצמי,נגעלת מהמצב שאני נמצאת בו.
המחשבה על העתיד מפחידה אותי,לאן אני אגיע ככה?איפה אני אמצא את עצמי בעוד 10 שנים?!!
אם יש משהו שאני אוהבת את אצלי,זה את זה שאני אמיתית עם עצמי,ועם כולם.
אני לא מנסה לייפות את האמת או לנסות לשפץ אותה לטובתי.
אני זאת אני!!!
אני מודעת לבעיות שלי,מודעת למצב הדפוק שאני נמצאת בו,אבל לא עושה כלום בנדון,כי התרגלתי לוותר על עצמי,מהסיבה הפשוטה שכולם וויתרו עליי.
אז למדתי לברוח,למדתי לשקר,למדתי להסתיר את הכאב ולחייך.
למדתי לחיות עם עצמי ככה,ונכון שזה לא המצב הכי אידיאלי שיש,אבל זה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב.
אז נכון שמבחוץ לא רואים את הכאב,אולי רק בעיניים וזה באמת למי שמתעמק ומבין.
ונכון שאני משדרת שמחה ואושר,אבל המצב בפנים,מה שמתרחש בתוכי הוא ההפך הגמור ממה שאני משדרת.
מבפנים אני עדיין אותה ילדה קטנה בת 15 שמשותקת מפחד ולא יודעת איך לצאת מהמצב שיצרתי בעצמי......
לפני 16 שנים. 8 בינואר 2008 בשעה 18:32
שעת לילה מאוחרת,די קריר בחוץ,אני שם ילדה בת 15
הייתי כל כך תמימה אז,כל כך מלאת חיים,מסוקרנת לגבי העתיד.
אני זוכרת את עצמי באור אחר אז,הייתי מלאת רגש כלפי אנשים אחרים וכן אהבתי את עצמי ואהבתי את מי שהייתי.
חצאית קצרה גופייה,כן לא ממש לבוש שמתאים לבת 15.
עברתי באחד הרחובות היותר חשוכים באזור,ולרגע לא חשבתי שהחיים שלי ישתנו תוך כמה שניות.
הלכת מאחוריי,אני זוכרת עד היום מה לבשת,זוכרת את הריח שלך,זוכרת את המגע שלך על הגוף שלי.
בהתחלה לא התייחסתי ממש,לא באמת חשבתי שזה יקרה לי.
ואז פתאום תפסת אותי,גררת אותי לסימטה חשוכה וקרה,אני זוכרת שבאותו רגע כבר הייתי משותקת מפחד,לזוז כבר לא הצלחתי.
אני זוכרת את הידיים שלך,היית בחור די חזק,לא הצלחתי להזיז אותך ממני,ואולי מרוב הפחד אפילו לא ניסיתי,אני לא זוכרת.
היו לך עיניים שחורות,חייכת חיוך זדוני,כאילו מצאת את הטרף שחיפשת.
העיניים שלך שידרו כל כך הרבה רוע,לא הפסקתי לבכות,הדמעות לא עצרו לשנייה.
ואתה,אתה התעלמת מהכל.
הרמת לי את החצאית השכבת אותי על הריצפה הקרה,תפסת לי את הידיים,וחדרת לתוכי,צרחתי מכאב,לא זזתי,משותקת,בוכה,ואתה ממשיך בשלך.
התחננתי שתפסיק,אני לא יודעת כמה זמן לקח עד שגמרת בשבילי זה היה נראה כמו נצח.
אחרי שגמרת,פשוט הסתכלת עליי,ואמרת לי "ששש ילדה אל תבכי,את יודעת שאת דורשת זיון"
נעלמת בחשכה,ניסיתי לקום,להזיז את עצמי,לא ממש הצלחתי,לקח לי כמה דקות להתעשת.
ישר טלפון למונית,לא חשבתי להתקשר ולספר למישהו אחר.
רק רציתי להגיע הביתה,להיכנס למקלחת ולשטוף ממני את הגועל,את המגע שלו.
הגעתי הביתה,ההורים ישנים,נכנסתי למקלחת,מים רותחים,נשארתי שם לפחות שעתיים.
אחרי המקלחת עוד הריח שלך היה עליי,הסימנים שהשארת לי על הידיים היו ברורים.
הצלקות שהשארת לי בנפש לא התרפאו עד היום.
ולא סיפרתי לאף אחד,לא לאמא לא לאבא לא לחברות.
רק אחרי שנתיים היה לי את האומץ לדבר על זה עם אמא,לאבא לא יכלתי לספר לבד, הוא לקח את זה בצורה קשה,אמא עזרה לי איתו.
ובמשך השנים האלה הענשתי את עצמי כל פעם מחדש בגלל המעשים שלך!!!!!!!
הרסתי והכאבתי לעצמי בגללך!!!!
כן אתה,לא משנה איפה אתה עכשיו,בטח נשוי עם ילדים,ואולי לא....
אתה הרסת רמסת שברת לקחת את התמימות שלי,את הילדות שלי!!!
אני לא מאחלת לך שום דבר רע,למרות שהייתה תקופה שרציתי שתמות.
אני יודעת שבסופו של דבר,אתה תשלם על המעשים שלך,אולי לא היום ואולי לא עוד שנה.
אבל אתה תשלם!!!!!!
אתה צריך לחיות עם העובדה שהרסת לילדה בת 15 את החיים,אני לא יודעת אם אכפת לך בכלל,ותאמת לא ממש מזיז לי אם אכפת לך או לא.
מה שאתה עשית,ילווה אותי כל החיים.
ותמיד אני אראה את הפנים שלך מול העיניים שלי.
והיום,אני מרגישה פחות אשמה,אבל עדיין כואבת והרוסה......
לפני 16 שנים. 8 בינואר 2008 בשעה 9:23
כבר אמרו לי שאני אלופת הבריחות
אלופת ההכחשות
וכן זאת אני
אני תמיד בורחת
כשטיפה קשה,אני בורחת הכי מהר שאני יכולה
בורחת לדרך הקלה
ובאותו רגע אני לא מבינה שהדרך הקלה היא בעצם הדרך שהורסת אותי כל פעם מחדש
וכן אני תמיד מוותרת,מוותרת על עצמי שוב ושוב
אני מסוגלת לכל כך הרבה,אני יודעת את זה!!!!
אני פשוט לא יודעת איך להגיע לזה
הרבה אמרו לי שיש בי המון רגש והרבה חום מתחת לכל החומות האלה,מתחת לכל הקרח הזה
ותמיד אני שואלת את עצמי איפה כל הרגש הזה מסתתר?למה דווקא אני לא רואה ולא מרגישה אותו?!
האם זה הגיוני שקברתי אותו כל כך עמוק שאני בעצמי לא יכולה להגיע אליו?
כל כך הרבה שאלות וכל כך מעט תשובות...
לפני 16 שנים. 8 בינואר 2008 בשעה 8:59
לברוח למקום אחר
לברוח רחוק מפה
לקבור את עצמי לאט לאט
להשתחר טיפה
לבכות הרבה
לנסות להרגיש משהו
בלי להכאיב לעצמי
בלי להרוס
פשוט לבכות על הכל
על החיים,על עצמי
להרגיש הכי חופשייה
להרגיש הכי בטוחה
ואז פשוט למות
לתת לגוף ולראש לנוח
לתת לעצמי לנוח....
:(((
לפני 16 שנים. 8 בינואר 2008 בשעה 7:10
מרוב שאני חלשה,חולה ועייפה מבחינה נפשית
גרמתי לגוף שלי להיות חולה מבחינה פיזית
אין לי חשק לעשות כלום,רק לשכב במיטה כל היום מתחת לפוך ולא לזוז
אפילו לעבודה לא הלכתי:(((
בא לי שוקו חם,סיגרייה,ולישון
בעצם בא לי וודקה רד בול,סיגרייה ולשכוח מכל העולם הזה:)))))))