בטבעיות על ארבע

למרות שהקשר התחיל בהקשרים ונילים לחלוטין, כבר בשיחת הטלפון למדתי על הניסיון שהיה לה מצידו האוחז של השוט. הטבעיות שבה דיברה על כך עוד פני שנפגשנו עוררה את התחושה הרדומה שבי והיא הגעגוע למלכה הטבעית. לא זו שעבורה מדובר בתבלין או סשיין ואפילו לא זו שבשבילה זה אורך חיים, אלא בזו שנולדה דומיננטית ככה היא מתנהלת והחיים לא נסובים סביב הדומיננטיות שלה, זה פשוט גנטי. זה שם. לא נעצרים ואל משתהים כדי להגדיר את זה. הקפה הראשון והדייט השני היו מלווים בשיחות על העולם הזה.. קצת פילוסופייה קצת תאוריה אבל היה ברור שיש שם משהו אמיתי שמצמרר אותך בנוכחות שלה. קשה לברוח מקלישאות ועל פניו זה נשמע קל לומר משפטים כאלו על כל אחת אבל אין ספק שהיא היתה אחרת. מיותר או שבעצם לא מיותר לציין שמדובר באישה מעתיקת נשימה במובן המילולי של הביטוי. אבל הגיע הדייט השלישי או הרביעי אני כבר לא זוכר. אחרי הסתובבות הגענו לפאב נורמטיבי רועש צפוף עם בני טובים. אין ערסים. התיישבנו על הבאר והתחלנו לשתות לעשן לרקוד להסתכל מסביב ולהדוף כל כמה דקות גברברים שניסו מזלם. אני לא יכולתי להפסיק לגעת בה ולבהות בה, העבריתי עליה כפות ידיים גדולות אוחזות בחזקה והיא נהנתה מהמגע ומההתמנסרות. היה ברור מהמגע שלי שזה מגע מעריץ ולא רק מפנק. היא המשיכה את חייה בפאב ונתנה לי להמשיך להעריץ ולסגוד לה בנגיעות במבטים... ואז פשוט זה הכה בי לא יכולתי לעצור את זה. ההצטברות של הנינוחות שלה כשאני מעריץ אותה וסוגד לה... חילחלה לי ללב שממילא פעם כמו משוגע והמחשבות שחלפו לי בראש והתחזקו הפכו לידיעה ברורה בנוגע למה שאני צריך לעשות ומה הוא הדבר הנכוןם. ירדתי אל מתחת לבאר לא אכפת היה לי בכלל מי רואה או מי לא... הידיים החליקו לאורך רגליה עיסו את כפות רגליה דרך המגף וכשהברכיים שלי כבר נגעו בריצפה מגפיה היו ממש מול שפתיי בקצה רגליים משוכלות על הכסא הגבוה. עד אותו רגע רק דיברנו ומעולם לא עשינו דבר. אבל אני הצמדתי את השפתיים למגף והתחלתי לנשק יודע שזה הדבר הכי נכון בעולם עבורי. אין משהו שמתמצת יותר את מעמדי והמשמעות החדשה של חיי זולת הרגע הזה כמו שיר הייקו מתמצת. עליתי למעלה לראות ששום בה לא השתנה היא לא חייכה אחרת או לא הביטה אחרת לא התרגשה ולא שינתה בכהוא זה את התנהלותה. הטבעיות המוחלטת שבה היא קיבלה את הירידה שלי לנשק את מגפיה במקום הומה אדם, העבירה בי צמרמורת, ובכלל לא מדובר בפטיש לפומביות. זה בכלל לא פומבי האנשים מסביב לא היו אישיו. רק אני והיא.. אני יודע שאנשים מצפים לתאורים גרפים בבלוגים של יותר מארבע שורות אבל אפשר לספר על הצלפות והשתנות וסטירות והשפלות אבל העוצמה עצמה נעוצה לא בחוזק ההצלפה אלא במידה הטבעיות ושלוות הנפש שבה מגבלת דומיננטית אמיתית את הירידה לנשק את מגפיה, כאליו כלום ככה זה וככה זה צריך להיות. ברור שזה הפך להמשך הערב פעם בכמה זמן ירדתי להשתחוות לה ולהמשיך לנשק את מגפיה כשגרה בהתנהלות שלי לידה שכל הזמן ממשיכה להזכיר מי אני ומה אני לעומתה.