קשירות

הגעתי לשדה התעופה.
אני מסתכל על השעון - 12:30... היא נוחתת כל רגע.
בנתיים מדליק סיגריה, מרלבורו אדום, עד שהיא תצא.

אני אוהב את שדה התעופה, יש פה המון אושר אמיתי.
אושר של געגוע שמתפרץ כשמשפחות מתאחדות מחדש.

לא עוברות 10 דקות והיא יוצאת מן הטרמינל, מנופפת לי בהתרגשות.
את החיוך שלה אי אפשר לשכוח, חיוך מלא אמיתי ואוהב.

אני מיד מציע לעזור לה עם המזוודות כשהיא עולה אל הרכב.
משם הנסיעה אל ביתה קצרה אך מתארכת לנצח, בעוד אני מריץ בראשי את כל מה שמחכה לנו בתומה.
כמעט ואינני יכול להתאפק כשעיניי נחות על שפתיה המלאות. היא מקווצת אותן כמהה כדרך קבע מבלי להשים לב.
עורה צחור, טהור, ללא דופי. אני מסיט מבטי אל עבר החצאית הצמודה שהיא לובשת, כמדמיין עצמי קורע אותה
מגופה, ומחאותיה רק מאיצות בי.

צפירה מאחור - כאות הזכרה למציאות הדלה, מתירה בי להמשיך את הנסיעה.

דקות ספורות לאחר מכן אנו מגיעים למחוז חפצינו.

?תעזור לי עם המזוודות כמובן?? - היא שואלת אותי עם חיוך ערמומי.

ואני מתחיל להרגיש פרפרים בבטן התחתונה, הנה זה בא....

?שלוש סוכר, כן?? - אני אומר בעודה מכינה לשנינו קפה. ובקול עדין עונה לי ?אני לא צריכה להגיד לך שזה יותר מדי...?.

היא קוראת אותי, יודעת כל מבט את פירושו וכל מחשבה את כוונתה.

בעוד היא ניגשת לפרוק את מזוודותיה מתגלגל לעברי צעצוע על גבי הריצפה. היא מרימה אלי מבט סמוק ומלא הבנה, אך מתמהמהת כמספר שניות - כמאין מחפשת אחר אישור מצידי שהכל בסדר. אני מרים את הצעצוע בידי ומיישיר אליה מבט רך ואוהב, תוך כדי שאני עונה על רמזיה. היא ניגשת אלי באיטיות, לופתת את הצעצוע ביידיה ושמה פעמיה לעבר חדר השינה, לא לפני שזורקת מבט מזמין לאחור.

אני מסיים את הקפה ומיד ניגש לחדר השינה. היא עומדת מולי, כשלגופה תחתוני עור בלבד, משיטה לעברי חבל עבה.
?אתה יודע מה לעשות? - היא מתירה בי, בעוד אני מתיר את הקשרים מהשימוש האחרון.

אני קושר את ידייה לקרסוליה, ואת רגליה אני קושר לצידי המיטה, עכשיו היא לא תוכל לזוז או להתנגד... היא יכולה רק לנסות. ?אני מפחדת שזה יותר מדי?... ואני ממשיך בהכנות ללא מתן מענה. היא לא ציפתה שאבוא מוכן, ועל כך הסתכלה עלי במבט של צבי מול פנסי המשאית בעוד אני חוסם את פיה בעזרת רסן הקשור לוו אותו החדרתי אל ישבנה. ?אין לך לאן לברוח? - לחשתי באוזנה בעודי מעסה בין רגליה.

היא החלה להתפתל ולהיאנח בניסיונות להשתחרר, כשלבסוף טיפות החלו לנזול מבין רגליה. התחלתי לעסות את הדגדגן שלה בתנועות מעגליות ואיטיות, מדי פעם מפספס ומדי פעם צובט קלות. בעזרת שתי ידיי פישקתי את שפתיה והתחלתי לנשוף קלות. כשהתחלתי להשתעמם פשטתי את מכנסיי, שלפתי את אברי הזקור, וחדרתי אל גופה בחוזקה אשר הפיחה נשיפה כבדה מצידה. נשארתי בתוכה ללא תזוזה, וכשנרגעה שלפתי את הצעצוע והחדרתי אותו אל ישבנה. וכך, פעם אני ופעם הצעצוע, כל אחד בתורו, חודרים לעומק גופה רק כדי לפנות מקום לבא בתור.

לקראת הסוף שלפתי את איברי, אך השארתי את הצעצוע לעבוד. בעודי משחרר את הרסן היא סיננה לעברי ?אני לא מסוגלת עוד? - רגע לפני שהגיעה לשיא. ?אבל אני לא סיימתי? - הדגשתי בפניה...

השעון המעורר מצלצל... 10 בבוקר.

היא תיכף צריכה להגיע אני ממלמל לעצמי בעודי מתלבש ויורד אל הרכב.

הגעתי לשדה התעופה
אני מסתכל על השעון - 12:30... היא נוחתת כל רגע.