מקום שקט

אתה בעיקר- מוכר אשליות.

אני מושיטה ידי אליך, לתוך החלל הריק. אין שם אף אחד...

אני מחבקת אותך מאחורה, אתה רק מחייך חיוך מרוחק.

אתה לא שם. אתה רואה בי רק חפץ, צעצוע.


אני מרגישה כל כך פגועה, ואתה יודע מה? חרא לי לאכול את עצמי על זה! לסבול את המרירות בתוכי, לחכות שתתקשר...

אז למה עדיין קשה לי ללכת?

אתה רוצה שלא איזום. שאהיה פאסיבית, שלא תרגיש שאני מנסה לשלוט בך.
אני מנסה? לא יודעת. אולי. קשה לאחת כמוני, שתמיד יוזמת, לתת לך להיות זה שמפעיל את העניינים. אבל אתה כל כך רגיש לנושא...
זה מצחיק, כי כל הרעיונות שלי בעצם באים כדי להתקרב אליך, ורק יוצא להיפך.
אז בסדר- לא איזום. אבל חסר לך שלא יהיו לך רעיונות טובים.

ארגגגג!!!!!!! אני כועסת. כל כך כועסת, שאני לא יודעת איך להכיל את הכעס.
ואני כואבת, גם, אבל לא רוצה לכאוב, זה משפיל מדי.

לכאוב ולכעוס ביחד. מה לעשות עם זה? זה יתאדה לו לבד? ירגע?