סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

הולך בקלות

פעם כשכמעט ולא הייתי צריך לעבוד , קראתי לבלוג הזה " המלחמה בעצלות " מאז אני עובד ללא הפסקה , בוא , בוא נראה מה יהיה עכשיו עם ההולך בקלות .
לפני שנה. 6 ביוני 2023 בשעה 10:27

פעם מזמן , היית שם , וכן בצורה אחרת ממך לגמרי , הייתי גם אני שם . 

אחר כך כבר לא - כן אני יודע, אני אם איך שאני מרגיש כניעה , הערצה , וסוג של ציות , ( מצחיקה המילה הזאת , ציות ) 

איך שהוא פינצ'רתי את זה לנו בכל מיני רגעים - וניסיתי ללמוד , למרות שאת לא ראית . 

אחר כך זה נכבה , ואז היתה המשכיות כזאת של אהבה - חברות , וזמן טוב ביחד - אבל בלי אש .

אחר כך התחלת לדבר על פוליאמורה וכל מיני מילים ארוכות שאצל אחד כמוני פחות מסתדרות . 

עכשיו אני רוצה גם - אחת גדולה בגוף ,( מילולית גדולה פיזית )  שכשהיא מכאיבה לי שתיהיה לה הנאה

( עבורי זה תמיד קסם ההנאה שסדיסטית מפיקה מכאב ) 

אני רוצה אש , לא כמו שהיתה פעם , אבל אש כזאת , שתגרום לפרפר שחיי בי לזוז לכיוון האש . 

את חושבת שזה מוגזם לרצות ככה? זה מין צורך כזה אצלי , מקווה שאני אם התסביכים שלי .

לא יפנצ'ר את זה . שהיא תבין לפחות כמו שאת - כי זה הרבה ואני מעריך את כל מה שאת ואוהב אותך ,

אבל צריך כאב . ( לא רק, אולי כדאי להמשיך לקרא לזה - אש ) 

לפני שנה. 4 ביוני 2023 בשעה 11:26

עוד פעם היא אמרה לי " אתה יודע שאני אוהבת אותך ? " - אני יודע , ואחר כך כמו תמיד הגיע סטירה - אבל הפעם בלב 

זה הופך להיות רפלקס מותנה המשפט הזה .

לפני שנה. 24 במאי 2023 בשעה 13:30

Disobedient men like you need to be whipped

לפני שנה. 11 במרץ 2023 בשעה 17:06

רק שכאן זה הפוך.

עכשיו ההוא כי אני הלכתי , 

עכשיו ההוא כי הייתי מוכרח ,

לתפוס מעלית מלמעלה למטה .

הפחדן שנמצא כאן עכשיו , טוב שהוא הלך , 

התגעגתי אז באתי ,  

 

לפני שנה. 21 בפברואר 2023 בשעה 15:50

יש דבר כזה ב,ד,ס,מ יהודי ? אני מתכוון יש כזה שיש לו ניחוח אנגלי זה ברור , ברור גם שיש גרמני , בטוח רוסי , צרפתי , ועוד - מה עם יהודי ? 

 

לפני שנה. 20 בפברואר 2023 בשעה 18:47

בעבר כל פעם שהיתה מכאיבה , היתה לוחשת לי באוזן " אתה יודע שאני אוהבת אותך "...

 

לפני שנה. 28 בינואר 2023 בשעה 13:27

שיר כאב, עובר ושב
איזה מזל אני שר עכשיו
שיר כאב כל פעם חוזר
אז אני שר עכשיו - אולי זה עוזר.

תפסה לה צעיר ערבי משכיל
דווקא אחד שהיכרתי
אפילו ראיתי איך זה מתחיל
לילה אחד השתכרתי
הרגשתי איך שזה זוחל לי
מתחת לרגליים,
ואיך שזה אוכל אותי
עד קצות הציפורניים.

טוב אני לא יכול להקיף אישה
שלוש מאות שישים וחמש מעלות
תמיד נשאר לה סדק דרכו
היא יכולה פתאום להתגלות.
לעובר שב בא ולוקח
כל מה שהיא רוצה לתת
היא רק חוטפת לעצמה
עוד רגע אחד רוטט.

שיר כאב...

צעיר ערבי משכיל
עד קצות הציפורניים
צעיר ערבי שמסתכל
ישר בעיניים.
מורה באיזה כפר במשולש
משתתף בבימת חובבים מעורבת
של המועצה האזורית שלנו
המעורבבת.

היא ואני יוצאים כבר
די הרבה בעצם
איפה היא איפה הפוליטיקה
היא עוד בכלל מוצצת.
משוגעת על תיאטרון
היא רק לא אחת מאלה
אבל אם יש איזה חוג בסביבה
אז למה לא אפילו עם אלה -

שיר כאב...

היתה הולכת למפגש
פעם בשבוע
וחוזרת עם איזה דש
באופן די קבוע
עם איזו התנשמות
עם איזה סומק על הלחי
מבטה החי היה דוקר אותי
לבכי.

הזמינה אותי למסיבת השליש
הם הציגו תרגילי קשר
בתנועה למגע הוא עשה לה מיתר
היא ענתה לו קשת.
היה באמת תרגיל יפה
סחב מחיאות כפיים
צעיר ערבי שהכרתי
מסתכל בעיניים -

שיר כאב...

אחרי המסיבה הוא הזמין אותי
ואותה אליו למרפסת
שתינו קפה שתינו קוניאק
אימו מדי פעם נכנסת
הוא דיבר על תיאטרון
כאפשרות של גשר
"אפשר להגיע להבנה!"
היא ניגשת אליו נרגשת.

הסתכלתי לפה הסתכלתי לשם
לכל הכיוונים הסתחלתי
ולאן שלא זחלתי
בשתי עיניו נתקלתי.
לא יודע מה הוא רצה בעצם
להביע
אני רק המשכתי את עצמי
בקוניאק להטביע.

שיר כאב...

אי שם במרחב
נבחו כלבים לירח
זזים אמרתי מאוחר
חכה אמר מה אתה בורח
אולי תישארו ללון אצלי
הציע במפגיע
אתה הרי כל כך שתוי
אמרתי לו נגיע
לאן תגיעו הוא אמר
מביט בי בעיניים
החזרתי לו מבט
זרקתי ירושלים
לקח לו קצת זמן להביא חיוך
אבל הוא לא הזיז עין
אחר כך הוא דיבר אלי
ישר אל תוך היין
בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית
יושב ערבי עם נרגילה
אפילו אם זה מתחיל בסיביר
או בהוליווד עם הבה נגילה
אמרתי לו ביידיש היא שופטת בינינו
בתוך בועת שתיקתה שוב נתקלות
עינינו.

שיר כאב...
 


 

לפני שנתיים. 28 בספטמבר 2022 בשעה 7:21

 
Lovingly broken.
 
 
A tear escaped from the corner of his eye, gently rolling down his cheek before hitting the table to which he was tightly restrained.  His chest began to heave as the single tear turned into a gentle flow, a puddle of tears forming on the wood beneath him.


She didn't stop.

The solid oak paddle that he had presented to her only a short while ago, continued to make heavy contact with his naked cheeks, a sharp intake of breath each time the wood made contact with his reddened skin.  His hands gripped the edge of the table, knuckles white with the force of the grip as he held on to take the pain that she was inflicting upon him.

But even though it hurt him beyond words, even though he was almost broken, he knew that it was nothing less than he had deserved.  He had unleased the beast, and in turn had been restrained against the table, slumping against the wood which was keeping him in the position, his naked ass at just the right height to take the blows that were regularly making contact with him.

She wasn't angry.  But disappointed.  The evening was supposed to have been a special one, and he had ruined it.  Unintentionally it would seem, but he knew straight away that he would regret what he had said.

And he was. Regretting it.

Regretting it in a way he normally wouldn't, but he had unleashed the beast and in doing so, he was almost broken.

His tears continued to fall.  His sobs could be heard between each contact the paddle made with his skin.  His beggings fell on deaf ears.  His pleadings and screams doing so also.  Her arm ached from the repetitive movement of bringing the paddle down upon him.

He was slumped over the table, his sobs clearly audible, the tears falling in a constant stream.

He was broken.  But beatifully so.

And she knew that he had learned his lesson.

She placed the paddle on the table next to him, and wiped the tears that were falling from his eyes.  His hair was matted with sweat, tears and snot. His ass was already turning purple and black from the bruises that were making their way to the surface.  As she released him from his restraints, his knees buckled and he slumped to the floor. 

His breathing was erratic, his sobs had eased although tears still fell. But he was done screaming and pleading. 

"I'm sorry."
"I'm so sorry." he had whispered.

"I'm glad to hear it." she replied.

"It's over. It's done." she said to him as she slowly lifted him up from the floor, taking him into her arms.  And as he gripped her arms tightly, and rested his head against her chest, his broken self sobbed, his chest heaving, and she felt the tears making contact with her skin as she continued to hold him, stroking his hair.

Her arm ached.  And she could see that she had gone to a level she had not taken him before.

He was broken.  Yet beautifully so.

As he turned his face up to look at her, she kissed him gently.  She knew that she had come close to going too far as she looked at him, the pain he was feeling clear from the look in his eyes, but she also knew how to control the beast even when it was unleashed.

"I'm sorry." he whispered hoarsely. "I disobeyed and broke the rule.  I am sorry.  God it hurts."

"It's supposed to. That's the point" she replied and she held him, stroking him, bringing him in close. 

"It's over. It's done." She repeated to him.

"Thank you." he whispered back as he moved his broken body in closer to her arms, drinking in its warmth and comfort.  Comforting himself in arms that had inflicted such pain upon him.  Knowing that she loved him despite hurting him.  Knowing that with every contact of the paddle that it had been done with love. 

But she had hurt him.  Broken him.

He knew that.

But she loved him.  She cherished him.

He knew that too.

 

 

היא כותבת טוב

אפשר להגיע לבלוג שלה מהקישור הזה   https://shewhomakestherules.blogspot.com/search/label/punishment

 

 

 

 

 


 
 

 

 

 

 

 

לפני שנתיים. 21 בספטמבר 2022 בשעה 4:30

 מסתמן , יש מצב שכל מי שמלקה כאן , עובר/ ת על חוקי המדינה (  שואל בשביל חברה )
 

 

 

 

חוק ביטול עונש המלקות שהתקבל במסגרת ביטול החוקים המנדטוריים והעות'מאניים
...................................................................................................................
21 ביולי 1950
טופס מקורי חתום על-ידי יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק, ראש-הממשלה דוד בן-גוריון ושר המשפטים פנחס רוזן
עם קום המדינה, נותרו על כנם במדינת ישראל כל חוקי המנדט הבריטי והממשל הקודם, פרט לחוקי "הספר הלבן" המגבילים את העלייה. בהדרגה, בוטלו חוקים ותקנות מנדטוריים ועות'מאניים נוספים, ובהם אלה הקובעים עונש של מלקות. עונש זה הוא הנפוץ ביותר מבין העונשים הגופניים השיפוטיים, כלומר, עונשים גופניים שבית המשפט מטיל על אדם שביצע עבירות מסוימות. עד אמצע המאה העשרים, ענישה גופנית שיפוטית היתה נפוצה וחוקית במרבית מדינות אסיה, בארצות-הברית וכן בחלקים ממדינות אירופה. החוק לביטול עונש מלקות הינו אחד מן החוקים העיקריים המעגנים את זכותו של כל אזרח בישראל לחיים ולשלמות הגוף.
...................................................................................................................
גנזך המדינה, כ-438/58

 

 

לפני שנתיים. 17 ביולי 2022 בשעה 11:35

Polyushko pole Полюшко поле – MVD Ensemble

מלאכית לא הכירה בכלל את השיר , ובכל פעם ש " טופפתי " לה אותו על הישבן ,

 וכמובן שהגברתי את העוצמה בסוף הוא הפך להיות שיר של הישבן האדום . 

אחלה שיר , וגם הצבע האדום הולם את הישבן של מלאכית