זה נכון מה שאומרים , כשנסגרת דלת נפתח חלון,ההזדמנויות פרושות לפניך.
אבל בחדר ההוא , שאתה עוזב מאחוריך כשאתה מטפס אל מחוץ לחלון, אתה משאיר לעיתים חיים שלמים.
במיוחד אם בחדר ההוא בילית עשור מחייך הבוגרים.
כשאני יושבת מול המסך, מנסה לעשות ספירת מלאי אני מגלה שסך כל החלקים לא בהכרח שווה לגודל החדר.
בחדר הזה, שהערב אני אעזוב מאחורי אני משאירה את חברי הטובים, זיכרונותיי המתוקים, את הילדות שלי, הבגרות שלי, הרווקות שלי והבשלות שלי.
כאן הפכתי לאישה, כאן התכנסתי אל תוך החומה, כאן התרככתי, הרצפות פה ספוגות בדמעותי, הקירות פה צבועות בקול צחוקי.
ההתרגשות שלי, השמחה, העצב, היגון והצער, הקושי והפתרונות, הניצן והפריחה, אני ואתה.אנחנו והוא, כולנו והיא.
מעולם לא הייתי חזקה בדמעות ובכל זאת, אלו שכן נשרו מתוך עיניי נשרו כאן, במקום הזה, שאת דלתו אני סוגרת הערב מאחורי גבי, משאירה אותו אל ההיסטוריה שלי. ומוזר שדווקא עכשיו כשאני אברך את הדמעות, מחכה להן בקוצר רוח, הן מסרבות לי, עומדות בקצה הגרון ומסרבות להגיע אל מעלה העין.
אני יודעת, בליבי ובמוחי שהדלת שתפתח לי מחר תהיי אופטימית יותר, מניבה יותר, חדשה ומאתגרת ובכל זאת הקושי בללכת ממקום כל כך מוגן ומגונן, מחבק ומטפח הוא קשה מנשוא.
את החויות אני משאירה מאחורי, את הזיכרונות ואת כל מה שלמדתי כאן אני אורזת כעת יפה יפה, מקופלים היטב, בצפיפות אל תוך תיק המסע שלי, אני מלטפת כל אחד מהם לפני שאני מכניסה אותו לתיק, נזכרת בו בחיבה ואהבה, וכמו אמא גדולה אני מחזקת אותו בצידה לדרך, מצפה אותו בדם ליבי.
אני אוהבת אותך, מקום עבודה נפלא ויקר שלי, חממה עוטפת שלי, אני אוהבת אתכן, מעסיקותיי המדהימות, לקוחותיי המחזקים, ספקיי המשעשעים, אני אוהבת את ההיסטוריה שלי ואת העתיד שלי שנברא בצלמו.
לפני 15 שנים. 30 ביוני 2008 בשעה 5:54