המסע לנצחון.

לא יודעת אם זה טוב או לא שאני אפילו לא טורחת להביע את האכזבה, את האור שמאיר את המציאות כמו זרקור שפשוט חותם את שידעתי כבר מזמן. 

פנטזיות לחוד ומציאות לחוד. 

חלומות נשאיר לשנת הלילה.

הייתי פה. 

זה בא בלילה כשאני לא בשליטה על מה שמסתובב לי בראש.

זה בא בלילה כשאני לא יכולה לבלבל את המוח על זה שאני כבר לא בקטע. 

כי אולי זה לא שאני לא בקטע כמו שהקטע שלי השתנה. אולי זה לא שהקטע שלי השתנה כמו שאני השתנתי. 

האמהות שינתה אותי לאין שיעור. שינתה את מהותי, את נפשי, את כל כולי. 

אז שכחתי אותי קצת, או אולי לא שכחתי אלא בחרתי אחרת. בחרתי בה. כל בוקר אני בוחרת בה כבר מעל 10 חודשים ואמשיך לבחור בה עד יומי האחרון. 

אבל בלילה, זה פתאום נכנס.

חולמת סגידה. אתה שמסמל בעיניי כח, עוצמה, שליטה אמיתית, מהקרביים והלאה. אולי היחיד שבאמת סגדתי לו ולא חצי מהעוצמה שהייתי סוגדת לו היום. מתוך ידע עמוק יותר והבנה עצמית.

היחיד שהתמסרתי לו עד זוב דם. היחיד שהשאיר עלי ועשה איתי כל מה שהוא רוצה איפה שיכל לרצות ותמיד בחר נכון. שמר על כבודי לצורך העניין. גם אם הוא מצליף בי בשוט השוורים ואני מדממת שאגות למענו. 

אז חלמתי אותו, חלמתי איך כל מה שהיה רדום בי מתפרץ מולו שוב. כמו שרק הוא יודע להוציא ממני. כל מה שהפורנו לא מספק, כל מה שאי אפשר לצרוך בשום מקום אחר ואי אפשר לקנות.

בלי התנגדויות נוזלת לרגליו, לשירותו. הוא לא היה צריך לדבר. ידעתי מה הוא רוצה, צריך. 

חלמתי אותו, או אולי אותי. 

את הצורך להתפלש בבסיס של העליון שלי.

את הצורך להיות במקומי, על הברכיים עם הפה צמוד אל בין רגליו והעיניים נישאות מעל, נושמת קדושה בזמן שהוא מדבר עם האחרים מסביבו. כל כך טבעיים חיי בין רגליו, למרגלותיו.

לשרת אותו דרך הגשמת האפלה שלי. 

אז כן, השתנתי. זה כבר לא בום טראח, מכות , הצלפות, כאב. זה עמוק יותר. מזין יותר, מפרה יותר, עמוק יותר. 

זה מתחיל לבעבע בי. היא שוב מתחילה לנעוץ ציפורניים וליילל אל הירח, זועקת למימוש.

תסתמי גם כן את,

אין לי מקום גם בשבילך עכשיו. 

מה אפשר לומר?

מעבר לחוסר הבנה איך התקיימתי בלעדייך קודם?

מה עשיתי? איך בכלל חייתי?

הדרך שלך בתוכי הייתה מהממת, ההגעה שלך הייתה קשה. טראומטית אעיז ואומר.

אבל כבר הנה עברו וחלפו להם 3 חודשים ואת פה, בכל נימי נפשי את מתקיימת, ברמה שכשאת ישנה בצהריים או בלילה, אני מתגעגעת לחבוק אותך. להריח אותך.

לקח לי קצת זמן להפתח לרגש המפחיד הזה, לעוצמות שמציפות כל אטום בגוף שלי בצורה ורמה שלא ידעתי שקיימות בעולם. 

שמעתי על זה. על האהבה הזאת שאי אפשר להסביר במילים, אבל אני הרי ממש טובה במילים אז אין מצב שלא אצליח להסביר. 

אבל אני באמת לא מצליחה.

איך אפשר להסביר את התחושה הזאת שהעיניים שלך מעבירות בגופי? זה כאילו את לא מסתכלת בעיניי אלא מחוברת בקו ישיר לנשמה שלי, שמתרככת והופכת לשלולית מול העיניים החכמות והמופלאות שלך. 

אמרו לי פעם שיש לי עיניים שמדברות. איתך אני מבינה מה זה אומר. 

איך אפשר להסביר את התחושה של העור שלך?

של הריח שלך?

איך אפשר להסביר במילים איך אני מרגישה שאת צוחקת.

או בוכה. כשאת בוכה ואני לא מצליחה מיד להבין למה והלב שלי, הו, הלב שלי פשוט נסדק מכל רגע של בכי שלך. 

קצרה היריעה מלהכיל, אני מהמקום שלי עכשיו מבינה כל כך הרבה יותר ומצד שני, מרגישה שלא יודעת כלום. כל הידע שלי מתמסמס לי בין האצבעות כשאני עומדת מולך. כאילו לא למדתי כלום כל חיי. מהבולה. 

רוצה להיות מושלמת, שהכל אעשה מושלם והכל יהיה מושלם בשבילך אך מבינה שזה לא קיים, מושלם. אני מבינה שזה פשוט להיות "טובה דיה".

אבל עדיין מרגישה אשמה שאני לא מושלמת.

יש לי עוד כל כך הרבה לכתוב ולהביע, אך העייפות מכריעה אותי. 

אני מנסה לתפקד במליון חזיתות אבל מבינה שהרגע, התפקוד היחיד שחשוב זה איתך. צמוד צמוד לשארית הזמן הבלתי מופרע שיש לנו יחד.

ולשארית חיינו. 

נ.ב

שמתם לב פעם שהמילה  wow, אם תהפכו אותה, יוצא mom? 

עשור.
עשור אחורה הייתי דקה אחרי גירושים, אי שם בין מה שהיה למה שיהיה, בלי לדעת לאן תוביל אותי הדרך, חיה מסופ"ש לסופ"ש, ממסיבה למסיבה.
בפנים חיה עם אמונה ותקווה שהדרך שלי תוביל אותי לאן שהיא צריכה להגיע.

התרסקתי מטה על ברכיי, חלשה ואבודה, הגשמתי חלומות קטנים, קעקועים, אופנועים , התרסקתי על האספלט ולמדתי מהו כאב באמת.
במרוצת העשור עשיתי ככל יכולתי ללמוד אותי, לדעת אותי, לשפר את עצמי. לשדרג את היותי.
צעד אחר צעד גיליתי את עצמי, את הדרך שלי.
כשלתי פה, הצלחתי שם, בכיתי, צחקתי, אהבתי בעוצמות, התמסרתי עמוקות.
נשברתי, אספתי את עצמי והדבקתי חלקים יחד.
גיליתי כמה אני מוקפת באנשים ודברים שלא טובים לי, שיניתי את זה לאט לאט.
נלחמתי על עצמי ובעצמי, איבדתי את הדרך ומצאתי אותה שוב.
נפרדתי מכאלו שליוו אותי עשורים וגיליתי חברויות ישנות שהתחזקו ופתאום בשנה האחרונה נסקו בגובהם ועוצמתם.
גיליתי גם חברים חדשים בדרך. חברים לחיים.
הסבתי מקצוע, למדתי עולם חדש, עבדתי בארצות זרות, למדתי שפות שונות, השקעתי את כל כולי בילדים עם צרכים מיוחדים ומשפחות מופלאות, זכיתי ללמוד ולהשכיל מכל מפגש, אדם, ילד ומורה בדרך.
אהבתי בעוצמה, כאבתי תהומות, חלמתי בגדול והקמתי עסק משלי.
בניתי ועדיין בונה בשתי ידיים וזיעה את העסק הזה, באהבה ענקית חובקת את הייעוד שלי ונלחמת לעשות ממנו קריירה.
ניסיתי ללכת בדרך קצת אחרת ממה שכולם רגילים, מעדתי, אך המשכתי לצעוד והנה אוטוטו אני זוכה במתנת הבריאה, בדרך שלא חשבתי לעולם שתגיע אלי, אבל הנה, זה גם קרה.
איך אפשר לסכם בכלל עשור? זה מרגיש כמו חיים שלמים.
השנה האזרחית הזו שהנה כבר התחילה, בזמן שכל הזיקוקים מתפוצצים בכל העולם ואנשים מתחבקים ומתנשקים, רגע לפני שאתצטנף פה עם הפוך, אחבוק אותי, אותנו, אתכם, אני אחייך.
כי השנה הזו מתחילה בעוד צעד של הגשמה עצמית, של הייעוד שלי.
זאת הולכת להיות השנה הראשונה של שארית חיי החדשים.
שנה חדשה, שנה של הגשמה.

שתהיה לנו שנה אזרחית חדשה, מופלאה, שנה של תקווה שמתגשמת, שנה של יושר, שנה של התעלות, שנה שבה נדע אנושיות וקרבה, נדע לקבל את הדומה, השונה וכל מה שביניהם.
שנה של אהבה והתפתחות משותפת ואישית.
שנה של נחת ואושר שקט.

גורם לי להצטמרר, גורם לי לדמוע, גורם לי לזקוף גב. 

הלכתי בדרך אחרת משחשבתי, בדרכים שלא עלו בדעתי שאלך. 

עברתי דרך בושה, פחד, טבעתי בעצמי, יצאתי ממני, התחלתי להבין ובכך גם התחלתי פתאום לחיות. 

ואלו דרכים שלפעמים אני תופסת את עצמי רועדת מפחד מהם, לרגע רוטטת מהפחד של מה יהיה ומה יביא יום.

דרכים שמרגשות אותי ברמות אחרות, דרכים שמחרידות אותי לא פחות מכמה שהן מופלאות ומיוחדות. 

שבוע אחרי שבוע עוברים, פתאום לפני שאני בכלל קולטת מה קורה עברו כבר 7 חודשים של שלמות אחרת. 

חוויה אחרת, שכל יום מביא חוויה נוספת, קצת שונה, קצת יותר מרגשת, שמרחיקה אותי מצדדים שפעם בערו בי,

אך מקרבת אותי לצדדים ששרפו אותי מבפנים החוצה, זעקו בי, שאגו מתוכי והתגלגלו מהקולות הפנימיים לעשייה ותנועה. 

ועכשיו? עכשיו מבפנים יש עולם, עולם שלם שאני מחכה לגלות, עולם שלאט לאט מתגלגל לו, בועט לי בקרביים,

משבוע לשבוע, מתקרבת לשחרור הגדול, ליציאה הגדולה שמשנה את החיים לעולמים.

זה הכניס לי שקט אחר. הסערות הפכו למשהו אחר, אני לומדת אותי שוב, קצת אחרת, שונה ממקודם, שקטה יותר וגם חרדה יותר. 

אני יודעת שזה זמני, כמו הכל בחיים הדינמיים והמשתנים ללא הרף הללו. 

אני מוכנה לזה, יד ביד עם כל הפחדים והחששות שלא אעשה את זה "נכון", אני פשוט יודעת שאני אהיה נהדרת, נולדתי לזה.

כל הדרך הזו הייתה כדי להגיע לכאן, למסע הזה, לחלום חיי, לחוות את זה ובסופו של החלום הזה, לחיות את החלום החדש. 

נולדתי להיות אני. 

This Is Me.

משהו השתנה בי.

אני לא מרגישה את זה יותר.

את הצורך הנזקק הזה, שהיה מביא אותי לנבילה כשאני לא מממשת אותו.

הרעב הזה שנפער ולא יכול להיות ממולא בשום דבר אחר, כבר לא נמצא שם.

אני מסתכלת אחורה על סשנים מטורפים עם ענקים, 

סשנים קשים, אעיז ואומר אקסטרימים, ארוכים, מתמשכים.

רגעים של שחיתות משולחת רסן, שואגת בתוך כאב מזקק, חוסר אונים ממיס, התמסרות מחזקת.

אלו דברים שהיו מעוררים בי משהו, מרככים לי את הברכיים, מרעידים את הבסיס שלי. 

אני לא מרגישה את זה יותר. 

אולי אפילו אעיז לומר שזה לא חסר לי. 

האם זה באמת היה משהו חולף או שהמסלול החדש שלי פשוט העביר את האנרגיה שלי למקום אחר?

את הריכוז שלי, את הצורך שלי, הרצון שלי, הלב שלי. 

העולם שלי. 

תהליך של הפיכת גולם לפרפר,

תהליך מלא פחדים, חששות, דאגות.

תהליך שבו אני מנסה להבין וללמוד מחדש הכל, מא' ועד ת'. 

תהליך שבו אני חווה חשק אחר, חשקים מוזרים. 

או צורך לדבר מסויים שהיה לי בעבר וסיפק לי חום, בשר בתוך בשר איכותי... ונחמה אבל לא באמת טוב לי.

מוצאת את עצמי מתאפקת הרבה שלא להכנע לצורך של הכוס הרעב הזה לבשר הזה שדופק אותו לתוך המיטה... 

וזה בעיקר מפחד שזה לא נכון, אולי בעצם זה מבילבול. 

הגוף שלי שייך לי, אבל קצת לא. 

הוא כלי, הגוף הזה. בשימוש. לא זמין. 

אבל הגוף מרגיש כל כך שונה. כאילו אני מגלה אותו מחדש. 

אולי גם קצת אותי?

הכל סוער בפנים, אבל יש שם גם שקט. 

אולי בגלל זה אני מתבודדת כל כך. אבל הבדידות הזו, היא לא כזאת טובה, אני חושבת. כי אני מוצאת את עצמי אבודה בתוך עצמי.

בתוך סערת הפחדים, תחושת לבד מטביעה, חונקת. מחזיקה אותנו ומתגוננת. 

אבל איפשהו מנצנצת לי ידיעה שהכל יהיה בסדר. שאהיה מושלמת, עם הקושי ומול העולם. 

אנצח בסוף כוסאומו, אנצח. 

מבולבלים?

גם אני. 

חשבתי שהכתיבה תעזור לי לעשות קצת סדר.

אז חשבתי. איף. 

!! Victory shall be mine !!

רגעי הייאוש הם מורים קשוחים אך יקרים מפז. (כתב מישהו חכם שהכרתי).

כמה נכון זה.

כי מתוך הייאוש והרצון לוותר מגיעות תעצומות נפש ויכולות מופלאות שמדהימות אותי כל פעם מחדש ומסבירות איך אנשים שורדים את הדברים האיומים ביותר. 

אז נכון, יש אנשים שעוברים דברים יותר איומים ויש שפחות אך כל אדם הוא עולם ומלואו והדברים שהוא מחשיב כנוראים, איומים או בלתי נסבלים - הם סובייקטיבים לחלוטין. 

אני לא עוברת דברים נוראים, אבל כן חווה קושי ואכזבה כל חודש,  כשמגיע מה שרציתי שלא יגיע. 

כל חודש אני אומרת Fuck it, לא רוצה יותר, אין לי כח, נכנעתי, זה לא הגורל שלי, לא נועדתי לזה. 

בחלומות שלי רודפים אותי. דמויות ארסיות מהעבר שמבקרות, שגורמות לי להרגיש חלשה. 

שבוע אחרי זה אני אומרת יאללה Fuck the fuck it, אני אעשה ואני אצליח. כל דבר מגיע בזמן שלו ועוד כל קלישאה שאני יכולה לחשוב עליה באותו הרגע. 

כי באמת, אין הרבה דברים שווים באמת משהו בעולם הזה, אבל זה יהיה שווה את הכל.

אז אני נלחמת. ממשיכה להלחם גם כשאני רוצה להכנע.

שוכבת על הגב וחושפת את כל הרך שבי רק כי אני מקווה שאולי הפעם אשא הצלחה. 

בין לבין, אני מתבודדת.

נכון, זה לא הרעיון הכי חכם.

נכון, זה לא נכון לעשות בכלל , אבל אני לא יכולה לנצח בכל הקרבות של חיי.

Pick your battles. 

אני בוחרת. מתעדפת. 

אני בוחרת בי. מזכירה לעצמי שאני שווה, שאני מהממת, שלא משנה כמה פעמים אכשל, בסוף גם אצליח.

שלמרות שזה לא אידיאלי, אני עושה את הדבר הנכון.

שמה שצריך לבוא יבוא בזמן שהוא צריך לבוא ולא דקה לפני.

להאמין.

לזכור שהאתגר הוא לא להיות מושלמת אלא להיות שלמה. 

לוותר על סיפורי העבר שעוצרים אותי מללכת קדימה, לספר לעצמי סיפור חדש שאני מוכנה להקים וליצור. 

כמו מנטרות.

משתדלת ללמוד מהטעויות, משנה את הדרך, כל הזמן בודקת את עצמי ומחשבת מחדש מה שצריך לחשב מחדש.

אל תתביישי, אל תרכיני ראש, אל תנסי להיות מי שאת לא. אהבי את עצמך ככה, בדיוק כמו שאת. 

אולי זה לא כזה נורא להתבודד אחרי הכל.

כי אם אצליח...

לעולם לא אהיה שוב לבד. 

זה הזמן לשינוי של כל ההרגלים הללו שאספתי כל כך הרבה שנים.
הרגלים שכל כך קשה לנער, או אולי אלו התמכרויות מזיקות? שאלות שכאלו.

להאמין. להתחבר. 
אני לא רוצה לחזור אחורה, אני שמחה שאני כבר לא בעבר. 
למדתי, התקדמתי, כל הזמן עובדת על שיפור עצמי.
לדבר איתי, להתחבר אלי. 
להתחבר לרעיון גדול יותר, יותר ממני, יותר מהחיים, יותר מהכל. 
לעשות משהו גדול ממני. 
לשנות את החיים. 

Maybe it's time to let the old ways die.

כי הזמן לקפיצת האמונה הגדולה ביותר כאן.
המסע הזה קשה, דורש תעצומות נפש מטורפות ממני.
דורש ממני להתחבר, לא להיות מנותקת, לא להיות מרוחקת.
להיות בשיא העוצמה בפנים, עם מחשבות חיוביות מול כל הכשלונות, הנפילות, ההעפלה הקשה. הדמעות. 
לעשות את כל זה לבד. 
או חצי לבד. אבל זה מרגיש לבד. 
קשה לי עם דברים טכנים מדי.
אני כולי צמר גפן מתחת לקוצים הללו. כולי רגש.
אבל לא מרגישה אותי.
אבל אני מרגישה אותי בעוצמות של כוחות הטבע. 
זה קצת כמו.... אני בגירסת הדיאט. מופחתת רגישות.
אבל לא. 

תקופה מלאה בכל מיני דברים שאני לא מכירה,
לא יודעת איך לעשות אותם, אבל אני לא עוצרת.
אני ממשיכה ללכת, לדחוף, להתקדם.
עם הפחד העצום, עם הלבד, מחזיקה לעצמי את היד, בוכה קצת, צוחקת קצת,
מחבקת את העבודה שלי לחיקי ומודה לאלוהים שגיליתי את הייעוד שלי עם הילדים,
כי זו לא עבודה, זו שליחות, זה ייעוד. 
ייעוד שעושה לי טוב. 

אז אני פשוט צריכה לזכור שגם המסע הזה שאני בפתחו הוא הייעוד שלי.
אני נולדתי לזה, אני אעשה את זה בצורה מופלאה, לצד הקושי, הפחד, הדאגה...
שם תהיה גם אהבה ענקית, בלתי מתפשרת, כזאת שלא ידעתי שאפשר לחוש.
אהיה מוצפת בעוצמות אחרות שלא הכרתי.
פתח של עולם חדש. 

אז תבכי, אהובה שלי אני.
כי זה בסדר לשחרר לחץ כשאת עמוסה מדי, שהסכר שלך עמוס.
שחררי. 

It's time to let the old ways die. 

A new world is coming. 

תאמיני. 

אחד הדברים שהכי חשובים לי בכל סוג של מערכת יחסים בחיים בין אם משפחה, חברות,חברים, בני זוג, קולגות - זו תקשורת.

זה משהו שקשה לרוב האנשים לבצע, לתחזק, לאכול. 

אני מוקפת באנשים אבל מרגישה כזאבה בודדה. לא חלק מהלהקה הזו או אחרת. 

אומרים שזאבים בודדים לא שורדים לאורך זמן. 

אני תוהה האם אני זאת שאשבור את המיתוס או שמא המיתוס הזה ישבור אותי.

אני אוהבת את החגים בהם מתחפשים. כל סיבה להתחפש אני בפנים. ככה אני יכולה להחצין עוד איזה סדק של מה שמתחולל בפנים. 

השבוע הזה היה שבוע של שינויים, כמו הכל בחיים שלי- עוד ועוד עומד בפני שינוי, ובצמרת מה אם לא ה-שינוי בה' הידיעה. 

זה מפחיד אותי, מכווצ'ץ' לי את הביפנוכו. 

לפעמים נדמה לי שמרוב שהזאבה הבודדה שבי רצה חופשיה כבר כל כך הרבה זמן, לעולם לא אוכל שוב לחיות בלהקה. 

גורם לי לתהות על מקומי בעולם הזה. האם השתנה? כמה השתנה? 

ואם לא השתנה, האם ממוגן מדי בשביל שאצליח לחדור? ואם אני לא מצליחה האם אחר יצליח? 

הכמיהה שפעם קרעה אותי מבפנים כבר הפכה לקול קטן, חלוש. 

אני מרגישה שאני מתגעגעת למשהו שלא קיים בי או מתמוסס בין אצבעותיי בעודי מקלידה. 

אולי הפסקתי להתגעגע בכלל?

אולי הפסקתי להרגיש? 

אולי השינויים הללו שמאפיינים את חיי בשנים האחרונות הגיעו גם לחלקת האלוהים הקטנה שהייתה שלי מבפנים, עמוק, ידיעה של בדיוק מה אני רוצה וזקוקה לו אחרי שנים של חיפושים... האם גם היא משתנה?

האם אני ראויה?

הרבה שאלות מתרוצצות לי בראש.

המון פקפוק עצמי בפינה הזו,

המון רעש. 

כל כך רועש שאני כבר בקושי שומעת את עצמי חושבת. 

אולי בגלל זה הפסקתי כבר לחשוב.