כל האופציות פתוחות בפני הפטישיסט

אז ככה
לא כתבתי כבר 30 יום. חזרתי למרות שעדיין אני לא מרגיש שאני ממצה את עצמי פה, משהו עדיין חסר לי.
מאז לפני חודש מצאתי עבודה, בסופר של הקיבוץ. עשיתי כבר כמה מבחנים והגשתי כמה עבודות ככה שיש לי עוד שני מבחנים ושתי עבודות סמינאריוניות להגיש עד ה 22 בדצמבר, המועד המיוחד שנתנו לנו בגלל המלחמה ימח שמה.
אני מדי שבועיים מטלפן לארה"ב ומברר מה המצב שם לגבי ההגעה שלי אליהם בינואר ומתכנן מה לעשות שם כשאגיע. אני מרגיש מן שיוויון נפש ביחס לארה"ב , מן תחושה של אני רוצה מאד מאד להיות שם אבל כבר הייתי שם 4 שנים אז זה לא מרגש אותי כמו פעם.
*
שיר שכתבתי בעבודה היום :
אני נזכר בריח של תפוח וקינמון
פלאשים של נסיעה על ה 95
דארטמות' עם מועדון החשפניות והוול מארט שממול.

רוצה לחזור לשם
להריח את המלוח של הים
והעוצמה שבחופש הבלתי מוגבל
הרגשה של הכל יכול בלחיצה על דוושת הגז

ראובן שטיין מציע לי טרמפ
על הטרקטורון האדום
אבל אני הולך ברגל כדי לחשוב
סופג את האבע , מניע את החיים

בואי ואראה לך את הארץ המובטחת
את השלכת של ורמונט
פרצופי דלעת צוחקים להם על החלון