~

beginning

האדמה נפלה וברגע האחרון מצאתי משהו יציב דיו להחזיק.
סוף העולם כמעט הגיע ואני לא יכלתי לעשות עם זה כלום. הנסיבות קריטיות אך לא רלוונטיות כעת.
בסופו של דבר הוא בעל אותי עם מצית בכיסוי עור, והוריד אותי לרמת העליבות שאמר קודם שנזלה ממני.
בלי התראה ולפני שהבנתי מה קורה אני הופכת לביב שופכין; זה האישי שלו.
הוא מודיע לי והגוף שלי מתקומם, אבל אני לא מעזה לדבר. אני רועדת. כל מקום יהיה עדיף על הגיהנום שאני מבינה שמתהווה כאו; אני מרגישה את הדם זורם בעורקיי וכל נים בי זועק שאקום ואלך למקום אחר.
המחיר לא נלקח בחשבון באותו רגע שהחלטתי לא להמשיך. ניסיתי להתרומם, מגייסת את כל הגאווה שעוד נשארה בי; אם כבר ללכת אז בגאווה. אני שומעת את עצמי חושבת כמעט בקול, מחליטה לספור עד שלוש ולעשות את הצעד. ב'שלוש' שלי אני שומעת אותו במעורפל שואל אותי לשמי. תזמון מושלם שחוסך ממני את הפניה אליו. אני אוזרת כח כדי לקום ומגלה שהברכיים שלי קבועות ברצפה. הוא שואל אותי שוב איך קוראים לי ואני נדהמת לשמוע את המילים שיוצאות לי מהפה. קודם לכן ביקשתי לשלם כל מחיר שיראה לנכון בעבור הנסיבות הלא רלוונטיות כרגע אך החשובות מאד, והגוף שלי עושה את מה שנכון בלי לשאול אותי. בעמדה שלי אין מקום למיקוח. זה הכל או כלום, והכלום הוא מדבר אינסופי ומייאש.
"ביב" , אני עונה לו בקול חנוק מדמעות.
זהו. אני חור קטן ושחור שלרוב מכוסה ברשת מתכת כדי למנוע כניסה של לכלוך מיותר.


הוא פרש את השמיכה שלי על הרצפה שליד המיטה, נשארו לי שעתיים לישון.