יומן

לפעמים אני מצליחה לתפוס עד כמה חוסר היכולת שלי לתת אמון באיכפתיות של מישהו/י כלפי עמוקה. עד כמה היכולת שלי לתת אמון פגועה.
על הרקע הזה אני יכולה להבין כל מיני דברים קיצוניים מדי שקורים אצלי.
למה אני חסרת סובלנות בצורה כמעט מוחלטת לשקרים מכל סוג. למה אני מתעבת מניפולציות ופוחדת מהן כל כך. למה אני חייבת להגיד תמיד את האמת ואת כולה. למה אני בועטת כל כך חזק ממילה הכי קטנה. למה אני פוחדת מאנשים כל כך.

אנשים אומרים שאיכפת להם. חלק אומרים בקלות וחלק רק אחרי הרבה זמן. ויש מעטים שגם מוכיחים את זה פעם אחרי פעם במעשים. אבל אצלי, בעומק, אין אפשרות להאמין לזה. בעיני רוחי, ולמרות כל ההיגיון ויכולת ההבנה המורכבת שלי, אנשים יכולים בשניה אחת להתהפך לגמרי. אין מה לסמוך על התייחסות רגשית יציבה מצד אף אחד.
זה מאוד רע לי להבין שזה מה שיושב בבסיס שלי. שורש עקשן וחזק ועמוק של חוסר אמון. הפנמה כל כך קשה של בדידות כמצב בלתי הפיך.
והכי גרוע, כשאני רואה את המימדים של זה, אני לא מאמינה שיש אפשרות לשנות את זה. אפילו לא למקרה מיוחד בודד.