יומן

המילים שלי מתמעטות ומצטמצמות למשפטים בודדים שחוזרים על עצמם שוב ושוב.
משפטים שאי אפשר לומר לאיש.
דברים שנאמרים רק בתוך הראש. שוב ושוב.
אני אומרת אותם ובוחנת עד כמה אני מסכימה איתם.
אני בוחנת בזמנים שונים והלכי רוח שונים.
אני מנסה לבנות סטטיסטיקה של עצמי כדי לדעת.
כמו האנשים ברכבת שסופרים את הנוסעים בלחיצה על מתקן הספירה המתכתי שלהם.
אחד ביד ימין - אני יכולה
אחד ביד שמאל - אני רוצה
לפי התיקתוקים בימין אפשר לחשוב שאני מגאלומנית כמעט. ויד שמאל נחה לרוב ובשאר הפעמים הלחיצה רפה.
אין לא יכולה. יש לא רוצה.

אני תוהה הרבה על הרצון. ממה מורכב המנוע הזה שמשובש אצלי כל כך. איך זה עובד. מאיפה מגיעים הדחפים האלו של "אני רוצה". אני תוהה אם אין לי מספיק כאלו. ואולי יש מספיק אבל משהו אחר שם לא עובד כמו שכדאי. אולי הדחף הוא הניצוץ, ובשביל שיבער הוא צריך גם חמצן ודלק. הם יכולים להיות תקווה, אמונה.
אני נזכרת משום מה בסיפור של איוב. אפשר להקיש את המשמעות הדתית למשמעות נפשית נטו. אמונה מול הצורך במשמעות. מסתתרת שם בתוך הסיפור תפיסה ברורה שלא ניתן לאדם להבין את המשמעות. ואני לוקחת את זה עוד יותר קדימה ותוהה אם ההנחה שקיימת משמעות, גם אם לא תוכל להיות ידועה לעולם, היא הכרחית על מנת שתתקיים אמונה. נדמה לי שכן.
כשהכל מופשט מהמשמעות שלו משהו במנוע מתקלקל לגמרי. כשמפרקים מתוך הדברים את הנחת היסוד שיש להם משמעות כלשהי, נשארים עם משהו שקשה מאוד להתבונן בו בהערכה כלשהי. בלי משמעות לא קיימים ערכים. אין דבר שיש לו עדיפות כלשהי על דבר אחר.
וכן, כך אני רואה את הדברים.
ועדיין לא מצאתי את הדרך להתמודד עם ההכרה הזאת.. זה כמו לשבת שעה וחצי בקולנוע ולראות סרט שכולו מסך שחור בלי סאונד. מה עושים עם זה. מה עושים עם החוויה הזאת.