לא בכיתי אצלה הרבה זמן. כשאמרתי שאני מרגישה אשמה על זה שהחלטתי לקנות קפה למרות הסיכוי שאאחר בכמה דקות, התחלתי לבכות. כן התחלתי לבכות כי אני לא יכולה לשאת יותר את הנטל הזה של האשמה על כל דבר. ואף אחד לא מאשים אותי בכלום וזה בכלל לא משנה. לא זה לא משנה כלום. אני לא יכולה להחזיק את זה יותר. ולא יכולה להפסיק את זה. משוואה בלי פיתרון. אז הפתרון היחידי הוא להתרחק מכל מה שיכול לגרום לי להרגיש ככה. וזה כל כך הרבה דברים. גם הפיתרון הזה לא אפשרי בעצם.
לרגע רציתי ללכת לתוך חיבוק. לשכב במיטה של מישהו, מכורבלת לצידו, מחובקת, מוגנת, שותקת לגמרי. בלי להצטרך להסביר כלום או לדאוג מה הוא חושב, מה הוא יחשוב, מה הוא רוצה, מה המחיר. לחשוב שאין שום מחיר. בכלל. פעם אחת לעזאזל, חיבוק בחינם לגמרי. שיימשך קצת יותר משניה אחת. בלי להיות, להרגיש, חייבת אחר כך שום דבר שהוא. לא חברות, לא הערכה, לא סקס, לא רגשות מצידי, פשוט לא להיות חייבת שום דבר. בלי שיצופה ממני כלום. חיבוק חינם. אהבת חינם לרגע אחד מלא רק בזה. ריק מכל הדברים של עבר ועתיד. שניה אחרי שראיתי את זה בראש, עלתה רשימת המחוייבויות שהחיבוק יגרום. ואני ידעתי שאי אפשר ללכת להתכרבל ליד הצלעות של אף אחד. שאין אפשרות בשבילי לעשות דבר כזה. ולא כי אין מי שיגיד שהוא מסכים או יכול או רוצה בזה. בגללי. שוב, רק אשמתי.
אני מרגישה שכל דרך חסומה. ואני החומות של עצמי.
וככה אני בוכה מאז שבע וחצי.
לפני 15 שנים. 27 באפריל 2009 בשעה 18:26
