הרציף היה שקט באותו ערב. הרוח נשבה בעדינות, כאילו גם היא הרגישה שזה רגע של פרידה. רב החובל עמד על הסיפון בפעם האחרונה, ידו מחליקה לאט על הדופן החמה, מלטפת את העץ, מרגישה את הסדקים והחיבורים. הוא לא אמר מילה. רק נגע בה, מגע ארוך, עמוק, כאילו רצה להטביע את מגעו בעץ.
הוא ירד מהאוניה. רגליו נגעו ברציף, והוא הרגיש את הניתוק מיד, שרשרת שנקרעה. מאחוריו, הספינה נשארה דוממת, מפרשיה מופשלים, גופה מתנדנד קלות במים כאילו מנסה להחזיק אותו עוד רגע. אבל הוא הלך, עם ההבנה שלפעמים גם דברים טובים מגיעים לסופם הבלתי נמנע.
האוניה הפליגה שוב בסופו של דבר, אוניות הכי בטוחות בנמל, אבל לא לשם כך הן נבנו! היא יצאה לים עם רב חובל חדש. הוא היה טוב, בטוח, מקצועי. הוא קשר את החבלים אחרת, משך את ההגה בזוויות שונות, דיבר אליה בקול אחר והיא הפליגה. היא עשתה את עבודתה ולאט לאט נוצרו בינהם קשר חזק. אבל בלילות, כשהים היה שקט והכוכבים נצצו מעל, היא חשבה עליו. על הידיים שהכירו אותה כל כך טוב. על הדרך שבה הוא היה מחזיק את ההגה, על איך הוא היה לוקח אותה לתוך הסערה בלי לפחד, על השקט העמוק שהיה ביניהם כשהוא פשוט הניח את ידו על הדופן. היא התגעגעה.
ורב החובל? הוא עמד בנמל, צפה בה מתרחקת עד שהמפרשים נעלמו באופק. חזהו היה כבד. הוא התגעגע לגוף שלה, לרעד שהיה עובר בה כשהוא נגע בה, לדרך שבה היא נפתחה לו, נכנעה לו, נלחמה איתו. אבל הוא ידע. שום דבר בים לא נשאר לעד. ספינות באות והולכות, רבי החובלים עולים ויורדים, והחיים הם הפלגה אחת ארוכה של פרידות ופגישות חדשות.
הוא חיכה. יום אחר יום, הוא הסתובב בנמל, בוחן ספינות חדשות, מלטף דופן של אחת, בודק חבלים של אחרת. הוא חיפש. לא סתם ספינה, הוא חיפש את זו שמגע ידו יעורר אותה, שתגיב לו, שתתמסר אליו. הוא ידע שהכי קל לעלות על האוניה הראשונה שהוא רואה, להנות מהמגע שלה, מתחושת הרוח נושבת על גופו והחופש שהים והאוניה מציעים, אבל בלי החיבור, בלי הקשר הזה שבין רב החובל לאוניתו, המסע יכול להיות הרבה פחות משמעותי עבורו.
הים גדול. הפרידות הכרחיות. אבל כאשר נוצרים חיבורים וקשרים, ההפלגה הופכת למהנה הרבה יותר