רב החובל עדיין מחפש את הספינה החדשה שלו, זה לא אומר שהוא שכח את הספינה הישנה, שהוא לא מתגעגע או חושב עליה, לפעמים בתאווה, אבל לרוב בגאווה
אומרים שאין עיר נמל ללא פאבים, שאם תפצע ימאי ותיק, יזרום מעורקיו הוויסקי או הרום ולא דם. האמת היא שבעורקיו של ימאי אמיתי זורמים מי מלח, אבל בחוף הוויסקי ורום בהחלט מדללים את התערובת.
זה היה באחד הערבים, רב החובל התיישב בפאב, עיניו צופות אל הנמל, אל הספינות הנכנסות ויוצאות. לפתע הוא שומע סיפור מוכר, את הסיפור על אודיסאוס והסירנות, אותן ספק נשים ספק מפלצות המפתות בקולן המתוק את הימאים, המנפצים את הספינות על מנת להגיע אליהן רק כדי למצוא את מותם בידי הסירנות, מוות מרהיב, מלא תשוקה, כאשר המראה האחרון של אותם חסרי מזל היה גופן העירום של הסירנות, ממשיך לפתות ולענות אותם ברגעיהם האחרונים. אודיסאוס רצה לשמוע את הסירנות, לחוות את העונג שבקולן אבל לא רצה למות מידיהן, ולכן הכריח את כל צוותו לשים שעווה באוזניים, את עצמו הוא קשר היטב לתורן הספינה והשביע את צוותו שלא לשחרר אותו משום סיבה, גם אם הוא יתחנן לשחרור ולחופש. כך היה אודיסוס האדם היחיד ששמע את קולן של הסירנות ושרד לספר, או לפחות כך כולם מספרים
כל הימאים בפאב הסכימו שאי אפשר לשמוע את הסירנות ולשרוד, שקולן יכשף את המוח והלב, ישלח שיגעון ישירות אל מוחו של השומע, אבל רב החובל צחק, הוא ידע שאודיסאוס לא היה היחיד ששמע את הסירונות שרות ושרד, רק שחוץ מרב החובל והספינה, איש לא ידע על כך לעולם...
הלילה ההוא היה מסוכן במיוחד. האוניה נכנסה למיצרי הסירנות, המקום שבו הים עצמו שר שירי פיתוי עתיקים. קולות נשיים מתוקים, עמוקים, בלתי נשלטים, ריחפו באוויר, חודרים לראש, ללב, אל מתחת לעור.
רב החובל עמד על הגשר, גופו זקוף, ידיו אוחזות בהגה בחוזקה. הוא שמע את השירה והבין מאוחר מדי את הטעות, שהים נתן לו ולספינה אתגר מסוכן, קטלני. קולות השירה עטפו אותו הוא הרגיש אותם בכל גופו, את הכמיהה הפרועה, את ההבטחה לעונג ללא גבול, את הקריאה להרפות, להיכנע, להתמסר.
אבל הוא לא נכנע, במקום זאת, הוא החזיק את דופן הספינה שלו. היא הייתה קשורה היטב, חבלים עבים החזיקו את המפרשים מתוחים, העץ הגולמי רוטט קלות ממגע הרוח. הספינה לא שרה לו שירי פיתוי. היא לא ניסתה להכניע אותו. היא פשוט התמסרה, שקטה, רועדת, פתוחה, מחכה לרצונו.
רב החובל הניח את ידיו על הדופן המחוספסת, מרגיש את חמימות מגע העץ אל מול הקור שבא מהים. בזמן ששירתן של הסירנות ממשיכה להישמע ברקע, חזק ומפתה, הוא החל ללטף את האוניה, מגע איטי, מדויק, אינטימי, מוחו התמקד במרקם העץ, בחספוס החבלים, בלחות הים, במליחות רסס הגלים. בכל פעם שקולה של הסירנה התחזק וניסה למשוך אותו, הוא הגביר את אחיזתו באוניה. כשהקולות הפכו למתוקים מדי, הוא משך את חבלי המפרשים, מתח אותם חזק, גורם לגוף האוניה לרעוד ממגעו החזק ולהגביר מהירות. כשקולה של הסירנה פיתה אותו, לחש לו לשחרר, להכנע, הוא מתח חבל נוסף, חזק יותר, ונאחז באוניה.
האוניה לא התנגדה. היא נאנקה בשקט, גופה נרטב מהגלים, הרוח מכה במפרשיה, העץ רטט תחת ידיו של רב החובל, גוף האוניה התמסר לכל תנועה של רב החובל. הספינה הייתה העוגן שלו, הכוח שלו, כל חושיו התחדדו לספינה, נאחזים בה, מכניעים אותה.
ששירתן של הסירנות התחזק והפיתוי הפך לכמעט בלתי נסבל, מוחו של רב החובל צרח לו לשחרר, להכנע, אבל ליבו היה עם הספינה, הוא אחז בה חזק יותר. לא מתוך חולשה, אלא מתוך שליטה. כל דחף שהסירנות ניסו ליצור בו הוא הפנה אל האוניה. את ההבטחה לעונג, את הכניעה, את הכמיהה, את הכל הוא שפך על גופה של אונייתו. הוא נשאר יציב. שלם. בשליטה.
הסירנות שרו, הים סער. אבל האונייה שלו שתקה, היא רעדה, נאנקה, והתמסרה לו לחלוטין.
כשהם יצאו לבסוף מהמיצרים, השירה נחלשה ונעלמה. רב החובל עמד על הסיפון, נשימתו מאומצת, מותש, כמעט נטול כוחות, אבל ידיו עדיין מונחות על הדופן, אוחזות בכוח בחבלים, מותח את המפרשים, ואז הוא שיחרר אותם באנחת רווחה שנפלטה מפיו ומגוף האוניה יחד.
הוא לא נכנע לפיתוי של הסירנות. מוחו ורצונו נותרו שלמים, והאוניה שלו המשיכה לנוע במסלול שהוא התווה
"שמעתי אותן" לחש לה בשקט, אצבעותיו עוברות על סדק בעץ, "אודיסאוס היה צריך להיות קשור לתורן ספינתו כדי לשרוד את שירתן של הסירנות, אני הייתי צריך רק אותך..."