הסופה נגמרה, חלפה מהרוח הסוערת נשארה רק נשיפה חלשה המלטפת את גוף האוניה ונושבת על פניו של רב החובל. האוניה נעה בעדינות על פני המים השחורים, גופה עדיין רטוב מאירועי הלילה מתנדנד בקצב איטי. כל גל קטן נצמד לדופן, מחליק עליו, משאיר אחריו רטיבות מבריקה שמתחממת לאט תחת השמש השוקעת.
רב החובל עומד בחרטום רגליו שקועות בסיפון הלח, טיפות מים זולגות לאורך השוקיים כמו זיעה קלה. הוא אוחז בשרשרת בשתי ידיים, אצבעותיו מתהדקות סביב הברזל הקר, מרגיש את הקור חודר אל עורו, ואז את החום הפנימי שלו מתחיל להתפשט, הוא מפעיל את כננות האוניה והעוגן יורד אט אט אל מעמקי הים.
רטט עדין עולה מתנועת השרשרת על גוף האוניה, הוא מוריד את העוגן לאט, אין לו מה למהר, השרשרת ממשיכה ליפול, חוליה אחר חוליה, בקול נקישה עמוקה, רוטטת, שממלאת את גופו כמו נהמה חנוקה.
העוגן צולל. הוא חודר את המים, כבד, בטוח, מתחפר בקרקעית הרכה, לאט לאט השרשרת מתחילה להמתח והספינה נרעדה כולה, גופה נמשך קדימה ואחורה ברגע אחד, מתעקל קלות, ונעצר באותה מהירות שבה הכל התחיל. האוניה עוגנת, רב החובל נשאר עוד קצת בחרטום, רואה שהעוגן תפוס היטב במקומו, הרוח עדיין נושבת קלות, אך היא אינה יכולה להתגבר על כוחו של העוגן.
האוניה נשארת במקום, אבל מרגישה הכל: את המים המתחככים בגופה, את הכובד השרשרת המושך אותה למטה, היא סוף סוף חופשיה מהתנועה הפרועה, חופשיה מהצורך לבחור כיוון. רב החובל מניח יד אחת על הסיפון, מלטף את גופה הרטוב, מרגיע אותה, שהיא כבר לא יכולה להסחף, והיא יכולה להתמסר למים ולרוח, בלי לפחד, גוף האוניה נרעד תחת גלי הים המכים את הדופן
והמים? הם המשיכו לזרום סביבה, חמים וקרים לסירוגין, אבל עכשיו האוניה יכלה להרגיש אותם באמת, בלי לברוח, בלי להתנגד. העוגן מחזיק אותה במקום, מונע ממנה את התזוזה, אבל גם משחרר אותה אל השקט הזה, אל הרגע שבו הכל נעצר, והיא יכלה סוף סוף להיות, להרגיש, להתמסר ללחץ שממלא אותה לגמרי. רב החובל עומד שם רגע ארוך, עיניו על האופק, יודע שהשחרור הזה, הוא מה שהופך את המסע למושלם.
כי זריקת העוגן היא לא סיום, היא לא עצירה, היא התחלה של משהו עמוק יותר, חושני יותר, שבו הכוח נמצא דווקא בהרפיה. והספינה, בכל ליבה, יודעת את זה ומחכה לשלב הבא במסע
.