החוף היה שקט באופן כמעט לא טבעי. הסערה של אתמול בלילה כבר חלפה, הפכה לזיכרון שגם הוא כמעט נמוג, אך השאירה אחריה אוויר קריר, מלא במלח ובהבטחה למשהו חדש. רב החובל הלך יחף על החול הרטוב, רגליו שוקעות מעט בכל צעד, כאילו הים עצמו מנסה למשוך אותו חזרה. הרוח הקרה ליטפה את חזהו החשוף, מייבשת את זיעת הלילה שנותרה על עורו.
הוא לא ידע למה הוא כאן. הוא יצא לשאוף אוויר, את האוויר הנקי של הים, לא את זה של העיר, מלא בריחות בישולים וזיעה אולי כדי לברוח מרעש העיר ואולי כדי להרגיש ולראות שוב את הים. הוא הלך לאט, עיניו נעוצות בקו האופק, מחשבותיו נודדות הרחק משם.
ואז הוא ראה אותה
תחילה הוא ראה רק חתיכות עץ מפוזרות בחוף, לאחר מכן הוא נתקל בחבלים קרועים שנגררו על החול כמו מעיים חשופים ואז הוא הבחין בקורה גדולה, שבורה לשניים, היו עליה סימני שריפה ישנים. לבו הלם חזק יותר. הוא האיץ את צעדיו, והחול נדבק לרגליו כמו דם יבש.
הוא זיהה את הצורה. את הקימור המוכר של החרטום. את הדוגמה החרוטה על עץ האלון הכהה. לרגע אחד, קפוא, הוא הרגיש שהעולם נעצר.
הספינה שלי...
המחשבה חלפה בו כמו סכין, חותכת את מוחו, הוא ראה בעיני רוחו את גופה השבור, את המפרשים הקרועים, את החבלים שהוא עצמו קשר באהבה, עכשיו מנותקים ומפוזרים כמו בשר קרוע. הכאב היה חד, כמעט פיזי. זה מה שקורה כשרב החובל לא מצליח לשלוט בספינה שלו, כשהים והסערה מנצחים, כשהאוניה נשברת לרסיסים.
הוא כרע ברך ליד חתיכת עץ גדולה, אצבעותיו רועדות כשנגע במרקם הגולמי, הסדוק. העץ היה קר. זר, אך מוכר באופן כואב.
ואז הוא ראה את אותיות הנחושת שאייתו את שם הספינה.
זה לא השם שלה.
ההקלה שטפה אותו כמו גל. הוא נשם עמוק והתיישב על החול בין השברים. זה לא היא. זו לא הספינה שלו. זו הייתה ספינה אחרת, שהלכה רחוק מדי עם התשוקה שלה שרב החובל חשב שהוא שלט בה עד ששניהם אבדו בים. השמחה וההקלה על כך שזאת לא הספינה שלו התערבבו בעצב על אובדן ספינה אחרת, וכעס על רב החובל שהיה אמור לשמור על ביטחונה של הספינה וכשל בצורה נוראית בתפקידו.
הוא עבר בין ההריסות, מלטף חבלים קרועים, מרים חתיכות עץ שבורות, מנסה להבין איך רב חובל יכול להפוך יופי וכניעה לכזה הרס.
ואז, בין שתי קורות שבורות, הוא מצא אותו.
יומן הספינה. כרוך בעור כהה, ספוג במים ומלח, אבל עדיין שלם.
הוא הרים אותו בזהירות, אצבעותיו עוברות על הכריכה הרטובה. הדפים היו דבוקים זה לזה, אבל הוא ידע שבתוכו טמון הסיפור. הסיפור של כניעה שהפכה להרס. של תשוקה שלא ידעה גבול ושל רב חובל שלא ידע מתי לעצור.
הוא ישב על החול, מול הים, והחל לפתוח את היומן...