אין דבר יותר מהנה מאשר לעמוד בחרטום האוניה, רגליים פשוקות, לתת לרוח לנשוב על הפנים ולהריח את הריח המלוח של הים.
מתחת לרגליי סיפון האוניה, הגלים מכים בקימורי הספינה, משאירים שובל קצף לבן. האוניה לא נבנתה להפליג לבד, היא לא יכולה, היא צריכה את ההגאי שיתן לה את הנתיב. את המסלול בו היא תנועה.
כשהרוח עולה, אני מחייך, מחזיק את ההגה בכוח, מסובב אותו על פי תנועת הגלים ומרכיש איך האוניה רועדת בתגובה, עולה ויורדת מהגל בקצב של נשימה. הגלים מכים בה מוציאים אותה מהמים ואני שומע את המתכת גונחת תחת העומס. האוניה נענית לאתגר, נעה בתיאום עם ההגאי, דרך הגלים, בלי פחד, רק שמביאים אותה עד הקצה היא באמת חיה.
לפעמים בלילות, כשהירח גבוה והים שקט, אני יורד אליה, מעביר את ידי על הדופן, מרגיש את העוצמה תחת ידי, אצבעותי מלטפות את הסיפונים ואת צלעות הברזל החמימות. האוניה רועדת, נושמת בכבדות, החרטום חותך את המים. אני לא מוציא מילה, רק מלטף את ההגה והיא מגיבה בשקיקה. מתרוממת, נעה איתי, נעה בעקבותי, עד שהגלים עצמם מקנאים.
האוניה לא שייכת לים. היא לא שייכת לרוח. היא שייכת לי ואני שייך לה
ווכשנפליג יחד שוב אל הסערה, היא תתמסר בשקט, בוודאות, באושר מוחלט, בידיעה כי רק בידיים שלי האוחזות בהגה היא יודעת בדיוק מי היא.
האוניה תמיד מחכה לרב החובל המתאים, לרב חובל אמיתי שלא צריך לבקש רשות לצאת לים. הוא פשוט מפליג. והיא נעה איתו עד קצה העולם.