דפוקה מכל הכיוונים

יש איזו רשת פיצה ניו זילנדית שמאפשרת לכם למכור את נשמתכם תמורת פיצה בטופס מקוון, בצורה נוחה ופשוטה, בלי בלבולי מוח. הלוואי שגם בארץ היתה כזאת.

השבוע שיחקנו פוקר במשרד. וכשמשחקים פוקר - מזמינים פיצה. כך תמיד היה, כך תמיד יהיה. למה? אין לי מושג קלוש.
איכשהו, תמיד כשמזמינים אוכל דרך הכרטיס של העבודה, אף אחד לא רוצה לתת טיפ - כולם מרגישים שדופקים אותם. אני עדיין זוכרת איך הינהנתי בהבנה לרפי שהביע את מורת רוחו בעניין: "אני בעבודה, סובל, חייב לאכול פה, משלם 60% מהמחיר המלא, זה גם נורא לא בריא כי אני אוהב רק דברים שחוסמים לי את העורקים, וגם אשלם טיפ על האוכל? כבר לא משתלם לי להזמין".
תראה, אף אחד לא אומר לך להזמין. אתה צודק, המחיר מופרז. כל הזבל שמוכרים שם בחוץ ממש לא טעים. אתה אפילו משלם על הרעלה עצמית, וכמעט אותם סכומים שאתה מוציא על סיגריות. רחמים. תקשיב, אולי תביא אוכל מהבית? "אוכל מהבית, השתגעת"?!
בסדר, אז אתם לא נותנים טיפים. מילא.

דבר שני הוא, שבפעם האחרונה שהזמנתי אוכל והגעתי לתת לשליח את הטיפ, לא ראיתי שום שליח, והדס ניגשה אלי בחגיגיות מחויכת והודיעה שהיא כבר "רבה בשבילי עם השליח על הטיפ". "אמממ, תודה", אני מנסה, "אבל לא היית צריכה". הממ, לא מספיק אגרסיבי. אבל בסדר. את דואגת לסובבים אותך ולא לאנשים באופן כללי.

בכל מקרה, הפיצה הגיעה למשרד, אחרי כשעה. זה היה ערב יפה, לא קר במיוחד, וכבר שמתי בצד עשרה שקלים והודעתי לכולם מתוך עמדה של התגוננות שהשליח כן מקבל טיפ. מוזר, כולם הסכימו איתי. בגלל שזה ערב? בגלל שאנחנו כבר לא פה למטרות עבודה? זה משנה?
נתתי לו את הטיפ, וראיתי שהוא לא מרוצה ומסנן משהו. "הכל בסדר"? שאלתי. "פשוט", הוא התחיל, "אנחנו באים ממרכז ת"א ולא לוקחים לכם דמי משלוח"... "אני יודעת, לכן נתתי לך טיפ". "אם אתם חושבים שזה בסדר אז סבבה", הוא ממשיך, "פשוט אנחנו באים ממרכז ת"א"... "מה כפיר", אני פונה בלחש לאחד הסועדים הרעבים שבאו לעזור לסחוב את הפיצה, "10 שקלים זה לא מספיק"? כפיר משך בכתפיים, אמרתי לשליח "תודה", והוא המשיך לקטר תוך כדי יציאה, אבל לא יכולנו להמשיך להקשיב לו, גם כי היינו צריכים ללכת, גם כי הוא דיבר לעצמו, ולא שמענו שום דבר ממה שהוא אומר. חזרתי מעוצבנת למשחק, ורחמים (שהיה מאד רעב) ישר שאל מה לקח כל כך הרבה זמן. "שתוק רחמים", רטנתי, "השליח של הפיצה כרגע נזף בי על זה שנתתי לו 10 שקל טיפ".
רחמים התרעם, ואמר שהוא יתקשר להתלונן, ואמרתי שלא צריך, והוא התעקש, ואמרתי שההזמנה על שמי ואני אחליט אם להתלונן או לא, ושלא אזמין מהם יותר גם ככה. "אם את לא הולכת להזמין מהם יותר, מה איכפת למה שאתלונן"?
טוב. לא איכפת לי. תתלונן (למחרת הוא קיבל פיצה בחינם). אולי הילד ההוא ימצא עבודה במשלוחים שיעשו אותו פחות מתוסכל.

והיום הייתי רעבה. הייתי רעבה ממש. חזרתי הביתה מאימון ולא היה שום אוכל בבית. כלום. ירדו גשמים מטורפים כל היום, זה לא מנע ממני ליסוע באופניים לאימון ובחזרה, אבל מיותר לציין שנרטבתי בדרך. "רוצה להזמין פיצה"? טוליק שואל, ואני מנענעת את הראש באגרסיביות לשלילה, וכשהוא תוהה מה פשר התגובה, אני מסבירה את עניין הפיצה, ומציינת שיורד מבול מטורף, ושזה מסוכן ליסוע בגשם כזה, והוא אומר "נו באמת", וזה באמת - אבל אני רעבה, ואני לא מוצאת פתרון יותר טוב כי אין באזור שום דבר אכיל במרחק הליכה, ובסוף אנחנו נשברים ומזמינים, אחרי שטוליק הבטיח שלא אצטרך לפגוש בשליח בעצמי.

אני מניחה בצד שטר של 20 שקל לשליח הרטוב והמסכן. בינתיים גשם מטורף, האתר מתרפרש פעם בדקה ומראה מוניטור של הזמנת הפיצה שלך - ההזמנה בוצעה, הפיצה מוכנה, השליח יצא (והם אפילו ישלחו לך SMS אם תרצה). ואני מסתובבת בבית באי שקט ומנסה לשלוח מסרים תת הכרתיים לגשם שיפסיק ל-20 דקות (עד שהשליח יצא ויחזור), אבל התפילות שלי נחבטות בקירות ונמרחות בכל מקום, ואני אומרת ידעתי, ידעתי שהגשם לא יפסיק, לא היינו צריכים להזמין, הוא יכול למות בדרך אלינו.
באתר כתוב שהשליח יצא לפני רבע שעה, וצלצול בדלת. אני שומעת את טוליק ממלמל משהו לשליח והשליח ממלמל משהו בחזרה. אחרי שתי דקות של מלמולים הוא חוזר עם שתי הקופסאות. "אני לא חושב שהשליח היה מרוצה במיוחד", הוא אומר כשאנחנו לועסים. "הוא התחיל לספר לי איזה סיוט זה היה להגיע אבל לא כל כך הקשבתי". והפיצה נתקעה לי בגרון.

אז תקשיבו, כל החארות, כולכם, אלה שלא נותנים טיפים, ואלה שאף פעם לא מרוצים.
אני מבינה אתכם, את כולכם, ואני יודעת שתסכול בעבודה משפיע על כל החיים, כי העבודה תופסת חלק כל כך גדול מהם. אבל למה כל הריקושטים אלי, למה אני צריכה לתקן את כל עוולות העולם?
אתם, החמדנים, עשיתי את החשבון ואני יודעת שאתם מרוויחים יותר ממני עם הטיפים המוגזמים שלי.
ואתם, הקמצנים, אני יודעת כמה אתם מרווחים. אני יודעת שלא קשה לכם לתת טיפ, והוא לא צריך להיות מוגזם, סתם טיפ, לבנאדם שהבסיס שלו הוא שכר מינימום. השקלים הבודדים האלה הם לא מה שירושש אתכם. מרוששים? תביאו מהבית, מפונקיי הייטק.