חשבתי שאני חזקה משאני באמת, חשבתי שאני אמיצה לאפשר לעצמי להיות פגיעה, אבל מעולם לא ניפטרתי מההגנות שלי .
לא באמת .
בעצם רק הנחתי אותן בצד ונגיעה קלה בפצעים שלי, בפצעים מסויימים מאוד והיד מושטת כמעט באופן אינסטנקטיבי אליהן, כמו תינוק שרץ לאימו כשהוא נחבל, כי תינוקות חשים שאין אף אחד בעולם שיגן עליהם טוב מאימם, מה שלא תמיד נכון. מחקרים מלמדים שרוב הילדים ירצו את אימם על אף שאימם מתעללת בהם.
יש לי את זה מול ההגנות שלי, זה לא שהן באמת מגנות עלי .
השימוש בהן פגע בי יותר מכל דבר או איש.
הן מבודדות אותי, מקהות אותי, גורמות לי להיות מרירה, להחזיק בכאבים שלי חזק, לא לוותר, לא לסלוח, לא לתת לשום פגיעה להישכח ואז להוציא את מחברת רישום הפגיעות שפגעו בי מאז ומעולם ובסיפוק רב וחולני לרשום עוד אחת ותוך כדי כך להזכיר לעצמי שאני טיפשה גדולה שאיפשרתי למצב שבו לאחר יש את היכולת לפגוע בי. שאסור לאהוב .
אני כותבת על ההגנות האלו כאילו מדובר בישות נפרדת ממני ולפעמים ככה אני חשה.
חי לו איזה כוח בתוכי שחזק ממני והוא חולה והוא ערמומי והוא מיזמן גרם לי להודות שאני חסרת אונים מולו,הוא ממתין לי בפינה וברגעי חולשה הוא מתנפל עלי כמו חיה מורעבת שחיכתה זמן רב לטרף וגורם לי להיטרף, לכאוב ולא לראות כלום מלבד הכאב שלי.
אני כבר לא בורחת. אני פה.
אולי מסתגרת בבועה שלי לזמן מה אבל לא נעלמת ולא מסתירה את החולשות, את הפגיעות, את הקינאה, את הפחדים, את כל אותם חלקים שלא רציתי שאיש יכיר או ידע עליהם, וזה קשה .
מי בכלל רוצה להודות שאני עדיין סובלת מחרדת נטישה? לפעמים זה תוקף אותי בעוצמות כה גדולות, בלתי ניסבלות. כשאני נרגעת רק אז אני מבינה כמה חוסר שפיות יש בזה.
אני הייתי אמורה להיתגבר על זה כבר. אני רק לא יודעת איך ...
די עם זה .
לפני 18 שנים. 31 באוקטובר 2005 בשעה 13:18
