מילים קטנות

זו אני שקראה אותך היום.

מההתחלה.

את הכל.

אולי בפעם הראשונה דרך עיניים אחרות.

והעיניים שלי דמעו.

והלב שלי נצבט.

גם מקינאה.

אני לא מכירה את האיש ההוא שכתב את כל הדברים המופלאים האלה,

אבל אני זוכרת עד כמה רציתי אותו.

אתה יודע, יש הרבה מילים בינינו שלא נאמרו.

הן גם לא ייאמרו

אבל היום הן שם, מאוד נוכחות.

זה רגע כזה שבו אתה לא רק האיש החשוב והיקר שאתה

אלא גם כל מה שיכול היה להיות ושאף פעם לא קרה.

אני מנגבת את הדמעות

ומבינה.

האותיות בתוכי נאספות למילים החופרות להן דרך מתחת לעור.
מצמררות בחיפוש אחר חור קטן, פירצה, סדק, דרכם ניתן יהיה לפרוץ מעבר .
נחבטות בדופן רכה, נהדפות אחורה ומתכרבלות בריח המוכר.
מטפסות בי כמו הצורך לגעת. מגע של מילים, של עיניים, של המון ידיים.
אלפי מילים קטנות וצפופות, זוחלות לי על הלשון, מחפשות את מגע העור החם
המחוספס, בדיוק שם. מחפשות את הריחות.
אני מתגעגעת למילים שלך, שלנו. לדרך בה אתה נוגע.
אני זקוקה ליד החזקה שלך שתדביק לי את הגרון לזין
הלא מוותרת, הלא מתפשרת. שמכניעה את הצורך באויר.
אני מרסנת את המילים, יודעת שאם אתן להן דרור, אלך לאיבוד.
מנסה להתרכז, הנחיריים שואפות את כל ריחות האפשרויות אלי.
זה בוער בי .
אני מחפשת את איבוד השליטה בדיוק כמו שאני מפחדת ממנה.
ורק מכיוון שאתה יודע עד כמה אני שפויה, אני יכולה להעיז לספר על הפחד מפני השגעון.

כשאני באה,
זה לא רק להגיד שלום
בעצם כן
אבל קודם לזין שלך.
זה עדיין עובד. עדיין מספיקה לי מילה אחת ממך,
או כמה פשוטות ששמת יחד בדרך המיוחדת שלך.
להרגיש איך אני מגיבה אליך,
אחרי כל הזמן הזה.
זה תמיד היית אתה.
אתה והזין המופלא שלך.
זמן.
צריכה המון זמן.

דווקא היום התגעגעתי אליך הכי.
הכל עולה ומציף אותי.
דברים שכנראה ניסיתי לדחוס למגרה הקטנה בכדיי להכיל את הכל.
ואיכשהו זה בכלל לא מפתיע אותי.
דווקא היום, אני הכי מתגעגעת אליך.
ובתוך הגעגוע הגדול הזה ישנם הרבה געגועים קטנים
הזולגים על לחיי.
אני לא מופתעת מהתחושות, הרגשות, המחשבות
רק מהעוצמה.

אני פשוט אוהבת אותך
איש גדול

בגללך אני מתחילה לחשוב על לקרוא שני ספרים במקביל.
בגללך, הגוף שלי מגיב למחשבה הזו בדרך משלו.
יום אחד אני אמצא את עצמי על השטיח, ספרים פזורים סביבי וחיוך מפגר על פניי.

היום, המילים ששלחתי לך,
לימדו אותי עוד יותר על המקום המיוחד שלך בחיי.
וגם על הקשר הזה שלנו. בדרך מפתיעה ואחרת.

הפעם (ולשם שינוי) אני אשתוק,
עד שיגיע גם זמנן של המילים הללו.

לבנבנה

זה לא שהן אינן, זה פשוט כבר לא אותו דבר לכתוב אותן, לא פה ולא שם.
וכך קורה שעולות לי המון מחשבות ותהיות וסתם דברים שרוצה לשתף, לחשוף, לפרוק,
אבל עכשיו לכתוב זה כבר לא מרגיש אותו דבר כמו אז.
וכך עולים להם הדברים, וישר מועפים לאי שם, בפינה מרוחקת במח.
אני מוצאת את עצמי מתחילה מחשבה ולא מסיימת אותה.
בסוף אני אבוא אליך עם המון קצוות של מחשבות שהותחלו פעם ולא נגמרו.
ועם רעב גדול לזין שלך.

הוא גורם לי להרבה דברים האיש הגדול הזה.
בדרך המיוחדת שלו, בשקט שלו, לפעמים בכלל בלי לרצות או להתכוון.
הוא נוגע. פשוט.
אני לא יודעת מה אני רוצה יותר, לראות אותו צוחק, לשמוע אותו מדבר,
להרגיש אותו מקשיב ובוחן, או להרגיש את הזין המושלם שלו מזדקר בין שפתיי,
לשמוע אותו גונח ונאנח ולטעום את כולו.
אני לא יודעת למה אני משתוקקת יותר, לשיחות שלנו, להומור שלו, לצחוקים שלנו,
או להיות הזונה שלו, כלי לעינוגיו וסיפוקו. רק שיעשה בי מה שירצה וכמה ואיך ומתי.
ואני יודעת מה זה יכלול להיות הזונה שלו.

אני הכי אוהבת את הניגודים שבו, ויש הרבה.
אחד מהם הוא הניגוד בין העיניים החמות שלו לאחיזה החזקה הזו שמשגעת אותי,
אפילו בקול שלו יש ניגודים. ממממ.

לפעמים אני בעצמי נבהלת מכל מה שהוא מעורר בי.
מזל שהוא לא.

הוא מהסוג הנדיר, האמיתי לחלוטין.
ואני כותבת את זה לא בשבילו, אלא בשבילי.
כדי שאפסיק לפחד מהמילים.

אני אוהבת את הידיים שלך איש גדול.
לא זוכרת אם אמרתי לך את זה.
בהזדמנות הקרובה אראה לך עד כמה.
(אלא אם כן זה יהיה בסימטה חשוכה, ואז זה יצטרך לחכות קצת)


לבנבנה

כולם מכירים את המילה היוונית "אאורקה".
הרבה בטח גם מכירים את הסיפור המלווה אותה:
ארכימדס רובץ באמבט ומחפש פתרון לבעיה המעסיקה אותו.
כשהוא מוצא את הפתרון הוא רץ ערום ברחובות וצועק "מצאתי"
בעקבות סיפור זה הפכה המילה לביטוי המסמל תגלית חשובה.

אבל כמה יודעים שמקור המילה באגדה שמופיעה בספר "על אודות האדריכלות" מאת ויטרוביוס ?

"על אודות האדריכלות" ???

ענק,
לפעמים נדמה לי שאני שומעת את אלוהים צוחק בקול.


אוהבת
לבנבנה

http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=163513&blog_id=4032

אני באה לפה לכתוב לך,
זה קצת מוזר, כי אתה עוד לא יודע שאני קיימת,
אבל זה רק עניין של זמן עד שתמצא אותי.

זה התחיל מהרצון להפתיע, לחייך אותך, להראות לך כמה נגעת בי.
וזה הופך למקום שבו אני מנסה לכתוב את כל המילים ששותקות לך.

רואה את כל המרחב הזה?
בין הקצוות שלו יש כל כך הרבה.
כל מה שכבר נעשה ונחווה ונאמר והורגש ומה שעדין לא.
המרחב הזה טומן בחובו עוד הרבה מעבר.
קשת אינסופית של אפשרויות .
עומקים מסחררים ועוצרי נשימה של גילויים.
המרחב הזה מלא בנגיעות קטנות
בגוף ובנפש.
והוא כולו שלך.


לבנבנה.