היום לפני שלושה חודשים, בילינו בפעם האחרונה בחדר קטן, על מיטה קטנה. לא היה שם הרבה BDSM באותו יום, לא היו שם גם הרבה מילים, לא הבטחות, לא בקשות. היינו שם בפעם האחרונה ביחד, ניסינו לחרוט בתוכנו את הרגע, להסניף זה את זו, לטעון את המצברים עד הסוף, אולי כדי שלא נשכח, כדי לנצור את הריח, והטעם ואת המגע, החושים שעדיין אי אפשר להעביר אותם דרך האינטרנט.
ולמחרת טסת בחזרה אל החצי השני של כדור הארץ. טיסה ועוד טיסה - כמעט 24 שעות לקח לך להופיע שוב בתור שם/ניק בתוכנת המסרים כדי להודיע לי 'אני שם'.
ומאז כאילו חזרנו לשיגרה, לחיים לעבודה, למשפחה, לחברים, אבל... הפעם זו הפכה להיות שיגרה אחרת.
את כל כך רחוקה, חצי עולם, כמעט שנתיים עד שתחזרי ובכל זאת, את כל כך כאן. את איתי בבוקר בפקקים בדרך לעבודה, את איתי בזמן העבודה, את איתי בהפסקות ובישיבות, את איתי בדרך חזרה, ואחר כך, את איתי גם במקומות ובזמנים שאת לא אמורה להיות שם. בכל זאת את איתי. את שם, אבל בכל זאת את כל כך כאן.
משונה, כל כך משונה. בזמן כל כך קצר הצלחת לטפטף ולחדור עמוק כל כך עמוק. חדרת שיריון עבה והצלחת אף לחלחל עמוק, לא רק אל המודעות, אלא גם אל מעבר לה, למקומות שעליהם אפילו לי אין שליטה. אולי אני כבשתי אותך, אבל את... את כבשת לי את עולם החלומות.
אני כל כך מתגעגע למגע, לריח ולטעם שלך. ולמרות שבמסגרת התפקידים שלנו, אני זה שמכאיב, את זו שמוכאבת, אני מתגעגע אלייך כל כך, עד כאב.
לפני 15 שנים. 23 בדצמבר 2008 בשעה 18:39