צריך להמשיך הלאה.
לאסוף את מה שלמדת ולהמשיך הלאה.
אין ברירה אחרת.
זה לא עובד אחרת.
זה לא מפריע.
אני מפחד שאני כבר כרות יכולת להרגיש בעוצמות.
כנראה שזה מה שהם קוראים לו להתבגר.
ניסיתי.
אני כל הזמן בתהיה אם זה המודלים שבראש שלי לא בסדר או מה שאני מוצא.
אם בשלב שאני נמצא בו אני בכלל יכול לקיים זוגיות.
יש לי הרגשה שכן.
אבל אני צריך אש שתבעיר אותי מבפנים.
אני מבין לגמרי את כל הבלוגיסטיות שקראתי עכשיו באיזה עוד מסע ציד נואש - בלי תחליפים, בלי זיונים סתמיים.
אבל זה כל כך קשה כשכל כך רעבים לחום ולמגע.
יש בי דיסוננס שקשה ליישב אותו. מצד אחד כל כך הרבה מעוררות את תאוות הבצע של הבשר, לכבוש, לחדור לשייך, לתייג, לצרוך.
מצד שני, הן נופלות במילי-שניות בסינון של מודל האחת האידיאלית.
יש בי כל כך הרבה חלקי אישיות שלא מוצאים חיבור הרמוני.
אני לאחרונה מבין עד כמה אני חי בעולם אגדות אידיאלי מבחינת תשוקת החיפוש שלי.
מצד שני, זה כל כך משכנע בפנים שהיא קיימת. אמת יקומית.
ואם אני לא אמור לחפש זוגיות עד שאהיה שלם - מה עושים עם הצרכים עד אז?
לפני 14 שנים. 23 באפריל 2010 בשעה 3:35
